יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמִּי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שַׁבָּת קֹדֶם שֶׁחָשְׁכָה, מֻתָּר לוֹמַר לְיִשְׂרָאֵל חֲבֵרוֹ לַעֲשׂוֹת לוֹ (כב) מְלָאכָה. הגה: וּמֻתָּר לֵיהָנוֹת מֵאוֹתָהּ הַמְּלָאכָה בְּשַׁבָּת, וְכָל שֶׁכֵּן בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. מִי שֶׁמְּאַחֵר לְהִתְפַּלֵּל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת אוֹ שֶׁמַּמְשִׁיךְ סְעוּדָתוֹ בַּלַּיְלָה, מֻתָּר לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁכְּבָר הִתְפַּלֵּל וְהִבְדִּיל לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלַאכְתּוֹ לְהַדְלִיק לוֹ נֵרוֹת וּלְבַשֵּׁל לוֹ, וּמֻתָּר לֵיהָנוֹת וְלֶאֱכֹל (כג) מִמְּלַאכְתּוֹ, כֵּן נ''ל.
אֵין עוֹשִׂין פְּתִילָה לְנֵר שֶׁל שַׁבָּת, בֵּין נֵר שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן בֵּין כָּל נֵר שֶׁמַּדְלִיק בַּבַּיִת, מִדָּבָר שֶׁהָאוּר אֵינוֹ נֶאֱחָז בּוֹ אֶלָּא נִסְרָךְ סְבִיבָיו וְהַשַּׁלְהֶבֶת קוֹפֶצֶת כְּגוֹן: צֶמֶר וְשֵׂעָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אֶלָּא מִדָּבָר שֶׁהָאוּר נִתְלֶה בּוֹ, כְּגוֹן: פִּשְׁתָּה נְפוֹצָה וּבֶגֶד שֵׁשׁ וְצֶמֶר גֶּפֶן וְקָנַבּוֹס וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. הגה: וְאִם הִדְלִיק בַּדְּבָרִים הָאֲסוּרִים, אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרוֹ (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א סי' קע''א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם יֵשׁ נֵר אֶחָד מִדְּבָרִים הַמֻּתָּרִים, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹר (א) הָאֲחֵרִים. וְכֵן דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר בְּלֹא (ב) נֵר, מֻתָּר לַעֲשׂוֹת אֲפִלּוּ אֵצֶל נֵרוֹת הָאֲחֵרִים; וּלְצֹרֶךְ שַׁבָּת יֵשׁ לְהָקֵל בְּדִיעֲבַד (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פ''ק וּפ''ב דְּשַׁבָּת).
באר היטב
(א) האחרים. אפי' הנרות עומדים בחדר אחר דכיון שיש במקום א' נר כשר יזכור ולא יטה גם במקומות אחרים: (ב) נר. כגון למשוך יין מן המרתף:
כָּרַךְ דָּבָר שֶׁמַדְלִיקִין בּוֹ עַל דָּבָר שֶׁאֵין מַדְלִיקִין בּוֹ אִם נִתְכַּוֵּן לְהַעְבּוֹת (פי' לַעֲשׂוֹתָהּ עָבָה) הַפְּתִילָה כְּדֵי לְהוֹסִיף אוֹרָהּ, אָסוּר; וְאִם נִתְכַּוֵּן (ג) לְהַקְשׁוֹת הַפְּתִילָה כְּדֵי שֶׁתְּהֵא עוֹמֶדֶת וְלֹא תְּשַׁלְשֵׁל לְמַטָּה, מֻתָּר. וּמִטַּעַם זֶה מֻתָּר לִכְרֹךְ דָּבָר שֶׁמַדְלִיקִין בּוֹ עַל גַּבֵּי גֶּמִי אוֹ קַשׁ כְּדֵי לִתֵּן הַפְּתִילָה בַּעֲשָׁשִׁית. הגה: נוֹתְנִין גַּרְגִּיר שֶׁל מֶלַח וּגְרִיס שֶׁל פוֹל עַל פִּי הַנֵּר בְּעֶרֶב שַׁבָּת כְּדֵי שֶׁיְּהֵא דּוֹלֵק יָפֶה בְּשַׁבָּת (מַיְמוֹנִי פ''ה וְטוּר).
באר היטב
(ג) להקשות. אפי' מדליק שניהם יחד דכשמתכוין להקשות לא גזרינן שמא יטה:
באר היטב
(כב) מלאכה. דהא אי בעי לא היה מקבל שבת עליו וכל שיש לו היתר מותר אמירה כמ''ש סי' ש''ז ס''ח: (כג) ממלאכתו. וכ''כ בתשובתו. וכ''פ הב''ח דלא כלבוש דאוסר אא''כ בירך והסיח דעתו מהשבת. ולא ידעתי מה מועיל בה''מ למלאכה מ''א וכן פסק הט''ז בתשוב' באורך ע''ש ועיין יד אהרן מ''ש על הט''ז. ובתשובת זרע אברהם חא''ח סי''ט. וזה פשוט דאם אמר המבדיל וכו' הכל שרי כמ''ש סי' רצ''ט סעיף י'. אך צ''ע אם יוכל אח''כ לומר רצה בבה''מ די''ל דוקא כשמתפלל תפלת חול לא יאמר רצה אבל כשאומר המבדיל לחוד רשאי לומר רצה עמ''ש ס''ס קפ''ח: