הלכה יומית - קביעותא

סימן רסח - דין הטועה בתפלת השבת

סעיף ג'

אִם הָיָה סָבוּר שֶׁהוּא חֹל וְהִתְחִיל אַדַּעְתָּא דְּחֹל וּמִיָּד כְּשֶׁאָמַר תֵּבַת אַתָּה נִזְכַּר קֹדֶם שֶׁאָמַר חוֹנֵן, הֲוָה לֵיהּ הִתְחִיל בְּשֶׁל (ג) חֹל וְגוֹמֵר אוֹתָהּ בְּרָכָה; אֲבָל אִם הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא שַׁבָּת, וְשֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה הִתְחִיל תֵּבַת אַתָּה, אֲפִלּוּ אִם הוּא בִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית שֶׁאֵינָהּ פּוֹתַחַת בְּאַתָּה אֵינוֹ גּוֹמֵר בִּרְכַּת אַתָּה חוֹנֵן דְּחַשְׁבִינָן לֵיהּ כְּטָעָה בִּתְפִלַּת שַׁבָּת בֵּין זוֹ לְזוֹ. הגה: דַּהֲרֵי יָכוֹל לוֹמַר אַתָּה קִדַּשְׁתָּ אוֹ (ד) אַתָּה אֶחָד (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן י''ד).

באר היטב

(ג) חול. ודוקא בשחרית אבל דערבית ומנחה דגם תפלת שבת מתחיל באתה גומר בשל שבת מ''א ע''ש. צ''ל לעבדך באמת שבת קדשך אוהבי שמך ס''ח סי' תתפ''ב. ובשכנה''ג כתב מנהג לומר בליל שבת וינוחו בה וביום וינוחו בו ובמנחה וינוחו בם: (ד) אתה אחד. ומ''מ אינו גומר לא אתה קדשת ולא אתה אחד אלא יאמר ישמח משה ושפיר קאמר אתה קב''ה ישמח משה במתנת חלקו. ל''ח אות מ''ו:

סימן רסח - דין הטועה בתפלת השבת

סעיף ד'

מִי שֶׁהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שֶׁל חֹל בְּשַׁבָּת וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת, (ה) לֹא יָצָא. וְאִם הִזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת בְּתוֹךְ י''ח אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָבַע בְּרָכָה לְשַׁבָּת, (ו) יָצָא. הגה: בְּמוּסָף אֲפִלּוּ לֹא אָמַר רַק וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךְ אֶת חוֹבוֹתֵינוּ בִּתְמִידֵי יוֹם וּבְקָרְבַּן מוּסָף, יָצָא. (בֵּית יוֹסֵף סִימָן רפ''ו בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּתוֹ).

באר היטב

(ה) לא יצא. וה''ה ביום טוב וה''ה ביום טוב שני. ת''ד: (ו) יצא. כלבו נסתפק אם ספק לו אם הזכיר של שבת אם צריך לחזור:

סימן רסח - דין הטועה בתפלת השבת

סעיף ה'

טָעָה וְהִתְפַּלֵּל שֶׁל חֹל בְּשַׁבָּת, וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת, אִם עָקַר רַגְלָיו חוֹזֵר לְרֹאשׁ; וְאִם לֹא עָקַר (ז) רַגְלָיו אַף עַל פִּי שֶׁסִיֵּם תְּפִלָּתוֹ, אֵינוֹ חוֹזֵר אֶלָּא לְשֶׁל שַׁבָּת. וּשְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁשָּׁכַח שֶׁל שַׁבָּת בְּשַׁחֲרִית עַיֵּן סִימָן קכ''ו.

באר היטב

ישיבת עטרת חכמים להורדת המאגר דף הבית הלכה 1 שלחן ערוך - אורח חיים - תצוגה משולבת הלכות שבת בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

שלחן ערוך - אורח חיים (מ)

הלכות שבת

הלכות שבת

סימן רמב - להזהר בכבוד שבת
ובו סעיף אחד
א אֲפִלּוּ מִי שֶׁצָּרִיךְ לַאֲחֵרִים, אִם יֵשׁ לוֹ מְעַט מִשֶּׁלּוֹ צָרִיךְ לְזָרֵז עַצְמוֹ לְכַבֵּד אֶת (א) הַשַּׁבָּת; וְלֹא אָמְרוּ: עֲשֵׂה שַׁבָּתְךָ חֹל וְלֹא תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת, אֶלָּא לְמִי שֶׁהַשָּׁעָה דְּחוּקָה לוֹ (ב) בְּיוֹתֵר; עַל כֵּן צָרִיךְ לְצַמְצֵם בִּשְׁאָר יָמִים כְּדֵי לְכַבֵּד הַשַּׁבָּת. מִתַּקָּנַת עֶזְרָא שֶׁיִּהְיוּ מְכַבְּסִים בְּגָדִים בַּחֲמִישִׁי בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. הגה: נוֹהֲגִין לָלוּשׁ כְּדֵי שִׁעוּר חַלָּה (ג) בַּבַּיִת, לַעֲשׂוֹת מֵהֶם לְחָמִים לִבְצֹעַ עֲלֵיהֶם בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, (סֶמֶךְ מִמָּרְדְּכַי רֵישׁ מַסֶכֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה), וְהוּא מִכְּבוֹד שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, וְאֵין לְשַׁנּוֹת. יֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ שֶׁבְּמִקְצָת מְקוֹמוֹת נָהֲגוּ לֶאֱכֹל מֻלְיְתָא, שֶׁקּוֹרִין פשטיד''א, בְּלֵיל שַׁבָּת, זֵכֶר לַמָּן שֶׁהָיָה מְכֻסֶּה לְמַעְלָה וּלְמַטָּה (מַהֲרִי''ל) וְלֹא רָאִיתִי לָחוּשׁ לָזֶה.

באר היטב (א) השבת. ולא יפחות משני תבשילין זוהר בראשית. ובתיקוני שבת איתא שיאכל בכל סעודה מג' סעודות דגים ע''ש ונ''ל דכל אחד לפי טבעו כמ''ש סי' רפ''ח. אם המוכרים הדגים מיקרין השער נכון לתקן שלא יקנו דגים איזה שבתות וראיה ממשנה ספ''ח דכריתות צמח צדק סי' כ''ח וכ''כ הפר''ח במנהגי איסור ס''ק ס''ו ובית הילל י''ד סי' רי''ח כתב דדוקא כשנתייקר השער יותר משליש כמו שהיה מקדם אבל אם נתייקר פחות משליש או שליש כמו שהיה מקדם אין לעשות תקנה וחייבים לקנות דגים לכבוד השבת דהידור מצוה עד שליש ע''ש. לווין ברבית לצורך סעודת שבת או סעודת מצוה ירושלמי. כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר''ה חוץ מתשר''י ר''ת ת''ת שבת ראש חדש יו''ט. והוצאת ר''ח ר''ל מה שמביאים התינוקת להרב שלהם בר''ח עטרת זקנים בשם הר''ן מקראקא וכ''כ המ''א בסי' ת''ט בשם הב''ח ע''ש. אם שלחו לו דבר מאכל שיאכל בשבת אסור לאוכלו בחול ב''ח סי' תתס''ו: (ב) ביותר. היינו מי שיש לו מזון י''ד סעודות לאכול כל ימות השבוע בכל יום ב' סעודות לא יטול מהצדקה לאכול סעודה ג' וזהו פירושו עשה שבתך חול ר''ל כמו חול ב' סעודות. מ''א ט''ז: (ג) בבית. אסור לאכול פת גוי בשבת. ויאכלו מהחלות בשבת. מ''א ועי' סי' שכ''ה ס''ד:

סימן רמג - דין המשכיר שדה ומרחץ לעכו''ם
ובו ב' סעיפים
א לֹא יַשְׂכִּיר אָדָם מֶרְחָץ שֶׁלּוֹ לְעַכּוּ''ם, מִפְּנֵי שֶׁנִּקְרָא עַל (א) שְׁמוֹ, וְעַכּוּ''ם זֶה עוֹשֶׂה מְלָאכָה בּוֹ בְּשַׁבָּת, דִּסְתָם מֶרְחָץ לָאו לַאֲרִיסוּתָא (פֵּרוּשׁ אָרִיס הוּא הָעוֹבֵד לִקַח חֵלֶק מִמַּה שֶּׁיַּשְׁבִּיחַ לִבְעָלָיו) עָבִיד, וְאָמְרֵי שֶׁכָּל הָרֶוַח שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְשָׂכַר אֶת הַעַכּוּ''ם בְּכָךְ וְכָךְ לְיוֹם, וְנִמְצָא הַעַכּוּ''ם עוֹשֶׂה מְלָאכָה בִּשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל; אֲבָל שָׂדֶה, מֻתָּר, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ לְקַבֵּל שָׂדֶה בַּאֲרִיסוּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדְעִים שֶׁהוּא שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אוֹמְרִים: הַעַכּוּ''ם לְקָחָהּ בַּאֲרִיסוּת, וּלְעַצְמוֹ הוּא עוֹבֵד; וְתַנּוּר, דִּינוֹ כְּמֶרְחָץ; וְרֵחַיִם, דִּינָם כְּשָׂדֶה. הגה: וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לְקָחָהּ הַכּוּתִי רַק לִשְׁלִישׁ אוֹ לְרָבִיעַ, וְיֵשׁ לְיִשְׂרָאֵל הֲנָאָה בְּמַה שֶּׁהַכּוּתִי עוֹבֵד בְּשַׁבָּת, שָׁרֵי, דְּכוּתִי אַדַּעְתָּא דְּנַפְשֵׁיהּ עוֹבֵד (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מַיְמוֹנִי פ''ז וּבֵית יוֹסֵף סִימָן רמ''ה בְּשֵׁם סֵפֶר הַתְּרוּמָה).

באר היטב (א) שמו. דע שלשה חלוקים יש בדין שכירות. אחד בשוכר לגוי שיעשה המלאכה בשדה או במרחץ ורווחים או הפירות יחלוקו. ב' שהגוי נוטל כל הרווחים או הפירות ויתן לישראל דבר קצוב כל שנה. והב' חילוקים אלו מותרים בשדה ובמרחץ מדינא דנכרי אדעתא דנפשיה עביד רק חכמים אסרו אלו הב' חילוקים במרחץ משום מראית עין מפני דנקראת על שמו וכו'. אבל חלוקה ג' דהיינו שיהיה כל הרווחים לישראל רק שישראל נותן לנכרי דבר קצוב לכל שנה זה ודאי אסור מדינא אפי' בשדה כ''ש במרחץ דהוי הגוי שלוחו של ישראל וישראל נהנה ממלאכה בשבת דאף אם לא עשה הגוי מלאכה בשבת יטול שכרו הדבר קצוב כל שנה וליכא למימר דנכרי אדעתא דנפשיה עביד. ממילא אם מנהג רוב אנשי המקום להשכירם או ליתנם באריסות כמבואר בסעיף ב' חזר להיות המרחץ כשדה. הב' חילוקים ראשונים מותר והחלוקה ג' אסור. ודע דכל היתר שכירות דכאן היינו שהוא שוכרו דרך הבלעה עם ימות חול. אבל ליום השבת לחוד אסור בכל גווני עי' ט''ז:

ב אֲפִלּוּ מֶרְחָץ אוֹ תַּנּוּר, אִם הִשְׂכִּירָם שָׁנָה אַחַר שָׁנָה וְנִתְפַּרְסֵם הַדָּבָר עַל יְדֵי כָּךְ שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִשְׂכֹּר פּוֹעֲלִים אֶלָּא לְהַשְׂכִּירָם, וְכֵן אִם מִנְהַג רֹב אַנְשֵׁי אוֹתוֹ הַמָּקוֹם לְהַשְׂכִּירָם אוֹ לִתְּנָם בַּאֲרִיסוּת, מֻתָּר לְהַשְׂכִּירָם לְכוּתִי אוֹ לִתְּנָם לוֹ בַּאֲרִיסוּת. הגה: וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם הָאָסוּר, אִם אֵין הַמֶּרְחָץ אוֹ הַתַּנּוּר שֶׁל יִשְׂרָאֵל רַק שְׂכָרָם (ב) מִכּוּתִי וְחָזַר וְהִשְׂכִּירָם לְכוּתִי, שָׁרֵי, דְּאֵין שֵׁם הַיִּשְׂרָאֵל נִקְרָא עָלָיו (ב''י בְּשֵׁם גְּאוֹנִים). וְכֵן אִם יֵשׁ מֶרְחָץ בְּבֵית דִּירָה, וְאֵין רוֹחֲצִין בַּמֶּרְחָץ רַק אוֹתָן (ג) שֶׁבְּבֵיתוֹ וְהֵם יוֹדְעִים שֶׁשָּׂכְרוּ כּוּתִי, שָׁרֵי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מַהֲרִי''א וְר''ח וְאוֹר זָרוּעַ). וְאִם עָבַר וְהִשְׂכִּירוֹ בַּמָּקוֹם הָאָסוּר, (ד) יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁשְּׂכָרוֹ מֻתָּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגְּאוֹנִים), וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָסוּר, וְכֵן עִקָּר (מָרְדְּכַי פ''ק דְּשַׁבָּת וְע''ל סוֹף סִימָן רמ''ה).

באר היטב (ב) מעכו''ם. בב''י כתב אפי' קנאו מנכרי שרי להשכירו כיון שעדיין לא ישב בה ולא נקרא שמו עליו ע''כ נראה להתיר אף בקנה. מ''א: (ג) שבביתו. צ''ע הא כתוב בסי' רמ''ד דאפי' דר בין העכו''ם יש לחוש לאורחים הבאים שם ה''נ ניחוש לזה ועוד הא קי''ל דכל שאסרו רז''ל משום מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור ט''ז ע''ש. והמ''א האריך והעלה דתרתי בעינן דעומד ברשות אחר בפני עצמו. ושלא יהא רוחצין בו אלא שכניו ע''ש (ובס' אליהו רבה מתרץ קושית מ''א והעלה כדעת רמ''א ע''ש): (ד) וי''א שאסור. ב''ח כתב דלא פליגי דבמקום דמותר מדינא אלא משום מראית עין אסרו שכרו מותר ומ''מ דוקא בהבלעה אבל אם הביא שכר שבת לבדו אסור כמ''ש ס''ס רמ''ה:

סימן רמד - איזה מלאכות יכול העכו''ם לעשות בעד הישראל
ובו ו' סעיפים
א פּוֹסֵק אָדָם (פֵּרוּשׁ מַתְנֶה) עִם הַעַכּוּ''ם עַל הַמְּלָאכָה, וְקוֹצֵץ דָּמִים, וְהָאֵינוֹ יְהוּדִי עוֹשֶׂה (א) לְעַצְמוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת, מֻתָּר; בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּצִנְעָה, שֶׁאֵין מַכִּירִים הַכֹּל שֶׁזּוֹ הַמְּלָאכָה הַנַּעֲשֵׂית בְּשַׁבָּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל הִיא, אֲבָל אִם הָיְתָה יְדוּעָה וּמְפֻרְסֶמֶת, אָסוּר שֶׁהָרוֹאֶה אֶת הָאֵינוֹ יְהוּדִי עוֹסֵק אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁקָּצַץ, וְאוֹמֵר שֶׁפְּלוֹנִי שָׂכַר (ב) הַעַכּוּ''ם לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת; לְפִיכָךְ הַפּוֹסֵק עִם הָאֵינוֹ יְהוּדִי לִבְנוֹת לוֹ (ג) חֲצֵרוֹ אוֹ כָּתְלוֹ, אוֹ (ד) לִקְצֹר לוֹ שָׂדֵהוּ, אִם הָיְתָה הַמְּלָאכָה בַּמְּדִינָה אוֹ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם, אָסוּר לוֹ לְהַנִּיחַ לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי הָרוֹאִים שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים שֶׁפָּסַק; הגה: וַאֲפִלּוּ אִם דָּר בֵּין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, יֵשׁ לָחוּשׁ לָאוֹרְחִים הַבָּאִים שָׁם, אוֹ (ה) לִבְנֵי בֵּיתוֹ שֶׁיַּחְשְׁדוּ אוֹתוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת אַשְׁכְּנַזִּים); וְאִם הָיְתָה הַמְּלָאכָה חוּץ לַתְּחוּם, וְגַם אֵין עִיר אַחֶרֶת בְּתוֹךְ תְּחוּמוֹ שֶׁל מָקוֹם, שֶׁעוֹשִׂים בּוֹ מְלָאכָה, מֻתָּר. וְעַכּוּ''ם שֶׁהִכְנִיס צֹאן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְדִיר שָׂדֵהוּ עַיֵּן לְעֵיל סִימָן תקל''ז סָעִיף י''ד.

באר היטב (א) לעצמו. פי' דאין קפידא לישראל בזה דאם לא יעשהו היום יעשהו למחר: (ב) העכו''ם. כלומר ששכרו לימים וזה אסור מדינא: (ג) חצירו. התוס' ספ''ק דע''א בשם ר''ת כתב דר''ת היה מתיר לבנות בית ע''י נכרי בקבלנות כיון דאין שבח לישראל במה שבונה בשבת כמו בשדה דאריס אריסותיה עביד ה''נ בזה דעכו''ם עושה קבלנות שלו. אבל ר''י אוסר מטעם שנזכר בסעיף זה ור''ת בעצמו לא סמך על הוראתו כשבנה ביתו. וכתב הגהת (מיימון) [מרדכי] דהשפחות אסורות לעשות מלאכה בבית ישראל בשבת והטעם מפני הרואים שלא יאמרו מלאכה של ישראל היא עושה: (ד) לקצור. אע''ג דדרך שדה לאריסות וא''כ יסברו שלקחה באריסות כמ''ש סי' רמ''ג י''ל דש''ה כשיחקרו יוודע להם האמת שקבלו באריסות אבל הכא שיראו בעת הקציר שאין העכו''ם נוטל בריוח ידעו דלאו אריס הוא ויחשדוהו ששכיר יום הוא: (ה) לב''ב. עיין סי' רמ''ג ס''ק ג' שסותר זה ויש להחמיר כהך דהכא ט''ז. ומ''א מיישב ע''ש. פה בעירנו נוהגין היתר לשכור עכו''ם בקבלנות ליקח הזבל מן הרחוב והעכו''ם עושים המלאכה בשבת נ''ל משום דבשל רבים ליכא חשדא אבל בשכיר יום פשיטא דאסור וא''כ היה נראה להתיר לבנות בית הכנסת בשבת בקבלנות ומ''מ ראיתי שהגדולים לא רצו להתירו כי בזמן הזה אין העכו''ם מניחים לשום אדם לעשות מלאכה בפרהסיא ביום חגם ואם נניח אנחנו לעשות איכא חילול השם אבל תיקון הרחוב אין נקרא ע''ש ישראל כ''כ ומ''מ במקום שאין נוהגין היתר ברחוב אין להקל מ''א ונ''ל שאם ח''ו יש חשש שיתבטל הבית הכנסת מלבנות שרי בקבלנות עיין סימן תקמ''ד ס''א ודוק:

ב לִפְסֹל הָאֲבָנִים וּלְתַקֵּן הַקּוֹרוֹת, אֲפִלּוּ בְּבֵיתוֹ שֶׁל אֵינוֹ יְהוּדִי אָסוּר, כֵּיוָן דִּלְצֹרֶךְ מְחֻבָּר הוּא; וְאִם עָשׂוּ כֵן, לֹא יְשַׁקְּעֵם בְּבִנְיָן. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם אֵינוֹ מְפֻרְסָם שֶׁהוּא שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שָׁרֵי (כָּל בּוֹ).

ג אִם בָּנוּ אֵינָם יְהוּדִים לְיִשְׂרָאֵל בַּיִת בְּשַׁבָּת, בְּאִסוּר, (ו) נָכוֹן לְהַחְמִיר שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ בּוֹ. הגה: מִיהוּ אִם הִתְנָה יִשְׂרָאֵל עִם אֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, וְהָאֵינוֹ יְהוּדִי עֲשָׂאָהּ בְּעַל כָּרְחוֹ לְמַהֵר לְהַשְׁלִים מְלַאכְתּוֹ, אֵין לָחוּשׁ (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק מִי שֶׁהָפַךְ וְרַבִּי' יְרוּחָם וּבֵית יוֹסֵף), וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן תקמ''ג.

באר היטב (ו) נכון להחמיר. וב''ח כתב דבקבלנות יש לסמוך על ר''ת ומותר בדיעבד וה''ה כשתיקן האבנים דמותר לשקעם. מ''א ט''ז: (ובס' אליהו רבה הוכיח כמשמעות הב''ח דנכון להחמיר כדעת ש''ע):

ד מְלֶאכֶת פַּרְהֶסְיָא, אֲפִלּוּ בְּמִטַּלְטְלִין כְּגוֹן סְפִינָה הַיְדוּעָה לְיִשְׂרָאֵל, דִּינָהּ כְּמוֹ מְלֶאכֶת מְחֻבָּר.

ה אִם שָׂכַר אֵינוֹ יְהוּדִי לְשָׁנָה אוֹ לִשְׁתַּיִם (ז) שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ אוֹ שֶׁיֶּאֱרֹג לוֹ בֶּגֶד, הֲרֵי זֶה כּוֹתֵב וְאוֹרֵג בְּשַׁבָּת כְּאִלּוּ קָצַץ עִמּוֹ שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ סֵפֶר אוֹ שֶׁיֶּאֱרֹג לוֹ בֶּגֶד, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה; וְהוּא שֶׁלֹּא יַחֲשֹׁב עִמּוֹ יוֹם יוֹם וְלֹא יַעֲשֶׂה הַמְּלָאכָה בְּבֵית יִשְׂרָאֵל; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר בְּשׂוֹכֵר אֵינוֹ יְהוּדִי לִזְמַן. הגה: וְדַוְקָא שֶׁשְּׂכָרוֹ לִמְלָאכָה מְיֻחֶדֶת, כְּגוֹן בֶּגֶד לֶאֱרֹג אוֹ סֵפֶר לִכְתֹּב, אֲבָל כְּשֶׁשְּׂכָרוֹ לְכָל הַמְּלָאכוֹת שֶׁיִּצְטָרֵךְ תּוֹךְ זְמַן הַשְּׂכִירוּת, (ח) לְכֻלֵּי עָלְמָא אָסוּר (בֵּית יוֹסֵף) וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סוֹף סִימָן רמ''ז.

באר היטב (ז) שיכתוב לו. זהו דעת הרמב''ם ונ''ל כוונת הרמב''ם כדרך השרים שיש להם סופר מיוחד שבכל עת שצריך השר לכתוב מחויב לו לכתוב ובעת שאין צריך יושב בטל לכן מותר לכתוב בשבת שהוא עושה בכל עת שירצה שהרי הישראל אינו אומר לו לעשות בשבת ואם רצה עושה למחר ואין הישראל מרויח במה שעושה בשבת. והיש מי שאוסר הוא הראב''ד דס''ל דישראל מרויח במה שעושה בשבת דשמא יצטרך גם למחר לכתוב ולא יוכל לעשות שניהם כאחד: (ח) לכ''ע אסור. דקרוב הדבר לודאי שיצטרך למחר למלאכה אחרת ואם כן מרויח ישראל במלאכת הנכרי בשבת. וה''ה אם שכרו לכתוב לו תמיד זהו פשיטא דאסור לכתוב לו בשבת. מ''א:

ו יְהוּדִי הַקּוֹנֶה מֶכֶס וּמַשְׂכִּיר לוֹ אֵינוֹ יְהוּדִי לְקַבֵּל מֶכֶס בְּשַׁבָּת, מֻתָּר אִם הוּא (ט) בְּקִבֹּלֶת, דְּהַיְנוּ שֶׁאוֹמֵר לוֹ לִכְשֶׁתִּגְבֶּה מֵאָה דִּינָרִים אֶתֵּן לְךָ כָּךְ וְכָךְ. הגה: וְכֵן יוּכַל לְהַשְׂכִּיר הַמֶּכֶס לְכָל הַשַּׁבָּתוֹת לְאֵינוֹ יְהוּדִי, וְהָאֵינוֹ יְהוּדִי יִקַּח הָרֶוַח שֶׁל שַׁבָּתוֹת לְעַצְמוֹ, וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁיֹּאמְרוּ לְצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא עוֹשֶׂה, דְּבִמְקוֹם פְּסֵידָא כִּי הַאי גַּוְנָא לֹא חָשְׁשׁוּ (בֵּית יוֹסֵף); וְיִשְׂרָאֵל הַמְמֻנֶּה עַל מַטְבֵּעַ שֶׁל מֶלֶךְ, (י) דִּינוֹ כְּדִין הַמְמֻנֶּה עַל הַמֶּכֶס, וְאַף עַל פִּי שֶׁמַּשְׁמִיעִים קוֹל בְּשַׁבָּת בְּהַכָּאַת הַמַּטְבֵּעַ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ו) וְע''ל סי' רנ''ב; וְיִזָּהֵר שֶׁלֹּא יֵשֵׁב הַיִּשְׂרָאֵל אֵצֶל הָאֵינוֹ יְהוּדִי בְּשַׁבָּת כְּשֶׁעוֹסֵק (יא) בִּמְלַאכְתּוֹ בַּמַּטְבֵּעַ, אוֹ בְּקַבָּלַת הַמֶּכֶס (מָרְדְּכַי פ''ק דְּשַׁבָּת).

באר היטב (ט) בקבולת. דאז שרי מדינא ואע''ג דיש חילוק בין קבולת שאין ישראל קובע מלאכתו לנכרי בשבת כמ''ש ר''ס רנ''ב ובמכס קובע לו דוקא בשבת מ''מ שרי משום פסידא ומה''ט שרינן הכא אע''ג דהוי בפרהסיא. וא''ל למה לא התירו נמי במרחץ בסי' רמ''ג משום פסידא דלא התירו אלא בהפסד גדול עיין ט''ז. יהודי ששכר המלח מותר להשכיר לו פועלים בקבולת שאם יעשו לו כך וכך מלח יתן להם כך וכך רש''ל סימן ק'. עיין יד אהרן מה שמביא בשם ס' נחלת יהושע ומס' דת ודין סי' ו': (י) דינו כדין. ומותר ליתן כסף לעכו''ם לתקן לו מעות כיון שאין כאן שמיעת קול שהוא של ישראל ואין לחוש כיון שהעכו''ם עביד בשכרו. הג''מ מ''א: (יא) במלאכתו. לא מבעיא כשהמכס הוא לישראל אלא אפילו השכירו לעכו''ם לשבתות ואין לו עסק בכך אפ''ה אסור שלא יאמרו לצורכו הוא עושה. כתב הט''ז הא דאסור לישב שם היינו כדי לידע מה הוא התעסקות שעושה העכו''ם כדי לקבל ממנו חשבון ע''ז למחר אבל אם אינו יושב שם אלא כדי לשמור את העכו''ם שלא יגנוב מותר ובזה ניחא מה שנהגו מחזיקי ריחיים מהשר להושיב שם ישראל אפי' בשבת רק יזהרו שלא ידברו כלום בהעסק עכ''ל. והיד אהרן חולק דבכל גווני אסור לישב שם ע''ש. אין לישראל לקבל דבר מאכל במכס אפילו לא הובא מחוץ לתחום ואין בו חשש צידה ומחובר מ''א ע''ש. ועיין בתשובת מהר''א ששון סי' קנ''ז. ובס' דת ודין סי' ו'. ובספר משנה למלך בפ''ו מהלכות שבת ובתשובת פנים מאירות סי' ל''ח:

סימן רמה - ישראל ועכו''ם שתפין, איך יתנהגו בשבת
ובו ו' סעיפים
א יִשְׂרָאֵל וְעַכּוּ''ם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שָׂדֶה אוֹ תַּנּוּר אוֹ מֶרְחָץ אוֹ רֵחַיִם שֶׁל מַיִם (א) בְּשֻׁתָּפוּת, אוֹ שֶׁהֵם שֻׁתָּפִין בַּחֲנוּת בַּסְחוֹרָה, אִם הִתְנוּ מִתְּחִלָּה בְּשָׁעָה שֶׁבָּאוּ לְהִשְׁתַּתֵּף שֶׁיִּהְיֶה שְׂכַר הַשַּׁבָּת לָעַכּוּ''ם לְבַדּוֹ, אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה, וּשְׂכַר יוֹם א' כְּנֶגֶד יוֹם הַשַּׁבָּת לַיִּשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ, מֻתָּר. וְאִם לֹא הִתְנוּ בִּתְחִלָּה, כְּשֶׁיָּבוֹאוּ לַחֲלֹק נוֹטֵל עַכּוּ''ם שְׂכַר הַשַּׁבָּתוֹת כֻּלָּם, וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִים אוֹתוֹ; וְאִם לֹא הָיָה שְׂכַר הַשַּׁבָּת יָדוּעַ, יִטֹּל הָעַכּוּ''ם לְבַדּוֹ שְׁבִיעִית הַשָּׂכָר, וְחוֹלְקִים הַשְּׁאָר. הגה: וְיֵשׁ מַתִּירִין הַשָּׂכָר בְּדִיעֲבַד, אֲפִלּוּ לֹא הִתְנוּ וְחָלְקוּ סְתָם (הָרֹא''שׁ פ''ק דע''א וְרַבִּי' יְרוּחָם חי''ב). וְנ''ל דִּבְהֶפְסֵד גָּדוֹל יֵשׁ לִסְמֹךְ עֲלַיְיהוּ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא בְּשֻׁתָּפוּת שֶׁכָּל אֶחָד עוֹסֵק (ב) בְּיוֹמוֹ (בֵּית יוֹסֵף), אֲבָל כְּשֶׁשְּׁנֵיהֶם עוֹסְקִים בְּיַחַד כָּל יְמֵי הַחֹל, וּבְשַׁבָּת עוֹסֵק הָעַכּוּ''ם לְבַדּוֹ, מֻתָּר לַחֲלֹק עִמּוֹ כָּל הַשָּׂכָר, דְּעַכּוּ''ם אַדַּעְתָּא דְּנַפְשֵׁיהּ קָא עָבִיד, וְאֵין הַיִּשְׂרָאֵל נֶהֱנֶה בִּמְלַאכְתּוֹ בְּשַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁאֵין הַמְּלָאכָה מֻטֶּלֶת עָלָיו לַעֲשׂוֹת; וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יִטֹּל שְׂכַר שַׁבָּת אֶלָּא בְּהַבְלָעָה עִם שְׁאָר הַיָּמִים (ר''ן פ''ק דְּשַׁבָּת סוֹף פֶּרֶק כָּל כִּתְבֵי פ''ק דע''א).

באר היטב (א) בשותפות. דע ההיתר גמור הוא באם הישראל שיש לו שדה בשותפות עם הנכרי שיתנו מתחלה קודם שלוקחין השותפות. טול אתה בשבת ואני בחול אם רב או מעט. ובשעת חלוקה יטול הנכרי שכר שבת וישראל יטול יום א' כנגדו הן רב או מעט אבל אם לא התנו מתחלה ובשעת חלוקה אומר טול בשבת ואני בחול זהו ודאי אסור. ואם לא התנו מתחלה ובשעת חלוקה לקח העכו''ם בשבת בלא אמירת ישראל זהו נקרא לא התנו וחלקו סתם ובעיא היא בגמרא ולא איפשטא ופסק הרא''ש לקולא והרמב''ם לחומרא דפירש בגמרא דאסור ואם באו לחשבון אסור זה קאי אלא התנו וחלקו סתם. אבל אם התנו ובשעת חלוקה חולקין בשוה כמ''ש בסעיף ב' זה ודאי מותר אף להרמב''ם דאל''כ ליפרש הרמב''ם ואם באו לחשבון אסור אפי' אם התנו רק דחלקו בשוה אלא ודאי דמותר. לפ''ז אם אומר בשעת חלוקה שקילנא בשבת נו''ן זוזי ואת בחד בשבת ק' זוזי מלא לי כתב ב''י בשם הגאונים דאסור דהרמב''ם לא ס''ל הכי אלא בכל צד יש היתר אחר שהתנו ורש''י ג''כ כהרמב''ם ס''ל ט''ז. ומ''א בס''ק ב' לא כ''כ ועיין ב''ח וביד אהרן. אם הם אין עושין כלום רק שהעכו''ם מסיק התנור ואופין בו ונותנין שכירות אע''ג דהישראל אסור לקבל השכירות משום שכר שבת מ''מ רשאי לחלוק סתם בהבלעה מ''א. ע''ש. (ויש שם טעות סופר במ''א שכתוב אפי' התנור ליתסר וצ''ל אפילו התנו ולא התנור ע''ש ובא''ר במה שהשיג על מ''א במה שכתב דאיירי בהבלעה): (ב) ביומו. כיון דהישראל עושה נגד מה שעשה העכו''ם בשבת ה''ל העכו''ם שלוחו וה''ה כשישראל מחויב לעסוק הכל והעכו''ם מתעסק בשבת. כתב ב''י בשם (רי''ו) [תוס'] ואם אין לאופה נכרי חלק בגוף התנור רק שישראל אומר לו מתחלה טול אתה לעצמך כך וכך ימים ובתוכו שבת כדי שתסיקנו גם בחול דמותר ג''כ בהתנו. וכ' המ''א דדוקא לומר לאופה ב' ג' ימים דהוי שכר שבת בהבלעה זהו מותר בהתנו אבל לומר טול אתה בשבת כדי שתסיקנו בחול אסור אפי' בהתנו דהוי כמשכיר תנורו בשבת ונוטל שכר שבת ע''מ שתסיקנו בחול דלא דמי כשיש לנכרי חלק בו הו''ל שלו לגמרי בשבת עיין מ''א:

ב הֵיכָא שֶׁהִתְנוּ בַּתְּחִלָּה, אִם אַחַר כָּךְ בִּשְׁעַת חֲלוּקָה נִתְרַצָּה הָעַכּוּ''ם לַחֲלֹק בְּשָׁוֶה, מֻתָּר.

ג הֵיכָא שֶׁלֹּא הִתְנוּ בִּתְחִלָּה, יֵשׁ תִּקּוּן עַל יְדֵי שֶׁיַּחֲזִיר הַמּוֹכֵר לָהֶם דְּמֵי הַקַּרְקַע אוֹ יִמְכְּרוּהוּ לְאִישׁ אַחֵר וְיַחְזְרוּ וְיִקְנוּהוּ בְּשֻׁתָּפוּת, וְיִתְּנוּ בִּשְׁעַת הַקְּנִיָּה; וְאִם נִשְׁתַּתְּפוּ בַּחֲנוּת וְלֹא הִתְנוּ, יַחֲזֹר כָּל אֶחָד וְיִטֹּל חֶלְקוֹ, וִיבַטְּלוּ הַשֻּׁתָּפוּת, וְאַחַר כָּךְ יַחְזְרוּ לְהִשְׁתַּתֵּף, וְיִתְּנוּ בִּתְחִלָּה; וְאִם קִבֵּל הַקַּרְקַע לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה בְּשֻׁתָּפוּת, יְבַטְּלוּ הַשִּׁתּוּף וְיִמְחֲלוּ זֶה לָזֶה, וְאַחַר כָּךְ יַחְזְרוּ לְהִשְׁתַּתֵּף וְיִתְּנוּ בִּתְחִלָּה. הגה: וְאִם יִרְצֶה לְהַשְׂכִּיר לְעַכּוּ''ם חֶלְקוֹ (ג) בְּשַׁבָּת, אוֹ לְשָׂכְרוֹ בְּקִבֹּלֶת, שָׁרֵי וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סוֹף סִימָן רמ''ד לְעִנְיַן מֶכֶס וּמַטְבֵּעַ דְּשָׁרֵי, וְכָל שֶׁכֵּן כָּאן דְּשָׁרֵי עִם שֻׁתָּפוּת עַכּוּ''ם.

באר היטב (ג) בשבת. ט''ז חולק וכ' שאין לסמוך על היתר זה להשכיר לו לשבתות לחוד שלא בהבלעה דהיתר זה לא מצינו רק במכס דלעיל מטעם פסידא כמש''ל ע''ש ועיין מ''א:

ד יָכוֹל יִשְׂרָאֵל לִתֵּן לְעַכּוּ''ם (ד) מָעוֹת לְהִתְעַסֵק בָּהֶם, וְאַף עַל פִּי שֶׁהָעַכּוּ''ם נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶם בְּשַׁבָּת חוֹלֵק עִמּוֹ כָּל הַשָּׂכָר בְּשָׁוֶה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין מְלָאכָה זוֹ מֻטֶּלֶת עַל יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹתָהּ שֶׁנֹּאמַר שֶׁהָעַכּוּ''ם עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ, וְכֵן אֵין הָעֵסֶק נִכָּר מִמִּי הוּא. הגה: וְדַוְקָא בְּכִי הַאי גַּוְנָא שֶׁעַכּוּ''ם נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן לְחוּד עִם הַמָּעוֹת, אֲבָל אִם כָּל אֶחָד עוֹסֵק בְּיוֹמוֹ וְיִשְׂרָאֵל צָרִיךְ לַעֲסֹק נֶגֶד מַה שֶּׁעָסַק הָעַכּוּ''ם בְּשַׁבָּת, אָסוּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם גָּאוֹן). וְיִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַשְׁכּוֹן מִן הָעַכּוּ''ם, עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן שכ''ה סָעִיף ב' וְג'.

באר היטב (ד) מעות. ואם העכו''ם נותן מעות לישראל להתעסק בהם ועוסק הגוי בשבת ודאי אסור כיון דמלאכה זו של שבת היתה ומוטלת על ישראל לעשותה הרי זה הגוי שליחותיה קא עביד שכנה''ג ע''כ. כשיש יום השוק בשבת אסור ליתן לגוי מעות מע''ש לקנות לו בשבת כמ''ש סי' ש''ז ס''ג ע''ש ודלא כמו שעושין הסוחרים בספינה שמוסרים הפשתן שלהם כשבאים לאיזה מקום לערלים למכור בשבת וזה איסור גמור:

ה מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לִתֵּן סְחוֹרָה לְעַכּוּ''ם לִמְכֹּר, אִם קָצַץ לוֹ שָׂכָר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ מְכֹר בְּשַׁבָּת. תַּנּוּר שֶׁלְּקָחוֹ יִשְׂרָאֵל מַשְׁכּוֹן מֵעַכּוּ''ם, וְקִבֵּל עָלָיו הָעַכּוּ''ם שֶׁמַּה שֶּׁיַּעֲלֶה שְׂכַר הַתַּנּוּר יִתֵּן לְיִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית מְעוֹתָיו, מֻתָּר לִטֹּל שְׂכַר שַׁבָּת לְפִי שֶׁהוּא בִּרְשׁוּת הָעַכּוּ''ם, וְאֵין לְיִשְׂרָאֵל חֵלֶק בּוֹ, וְגַם אֵין הַיִּשְׂרָאֵל אוֹמֵר לוֹ לַעֲסֹק בְּשַׁבָּת. וְהָעַכּוּ''ם כִּי טָרַח בְּנַפְשֵׁיהּ טָרַח, לְקַיֵּם תְּנָאוֹ.

ו אִם אָפוּ הָעַכּוּ''ם בְּתַנּוּרוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּשַׁבָּת, עַל כָּרְחוֹ, וְנָתְנוּ לוֹ פַּת בִּשְׂכַר הַתַּנּוּר, אָסוּר לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ.

סימן רמו - דיני השאלה והשכרה לעכו''ם בשבת
ובו ה' סעיפים
א מֻתָּר לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר כֵּלָיו לְעַכּוּ''ם, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בָּהֶם מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָנוּ מְצֻוִּים עַל שְׁבִיתַת כֵּלִים; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכֵלִים שֶׁעוֹשִׂין בָּהֶם מְלָאכָה, כְּגוֹן מַחֲרֵשָׁה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, אָסוּר לְהַשְׂכִּיר לְעַכּוּ''ם בְּעֶרֶב שַׁבָּת; וּבַיּוֹם הַה' מֻתָּר לְהַשְׂכִּיר לוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִטֹּל שְׂכַר שַׁבָּת אֶלָּא (א) בְּהַבְלָעָה, כְּגוֹן שֶׁיַּשְׂכִּיר לוֹ לְחֹדֶשׁ אוֹ לְשָׁבוּעַ; וּלְהַשְׁאִיל לוֹ, מֻתָּר אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת. הגה: וְכֵן עִקָּר כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה; וּמֻתָּר לְהַשְׁאִיל לוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת (טוּר וסמ''ג וּסְמַ''ק וְתוס' פ''ק דְּשַׁבָּת) אַף עַל גַּב שֶׁמַּתְנֶה שֶׁהָעַכּוּ''ם יַחֲזֹר וְיַשְׁאִיל לוֹ, וְלֹא אַמְרִינָן בְּכִי הַאי גַּוְנָא דְּהָוֵי כִּשְׂכִירוּת (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ז).

באר היטב (א) בהבלעה. אבל ליטול שכר שבת לחוד אפי' בכלי שאין עושין בו מלאכה אפי' בחדר לדור בו אסור כמ''ש סימן ש''ו ס''ד. מ''א:

ב אָסוּר לְהַשְׁאִיל שׁוּם כְּלִי לְעַכּוּ''ם בְּשַׁבָּת, וַאֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת אִם הוּא סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, כָּל שֶׁאֵין שְׁהוּת (ב) לְהוֹצִיאוֹ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ שֶׁל הַמַּשְׁאִיל קֹדֶם חֲשֵׁכָה, מִפְּנֵי שֶׁהָרוֹאֶה סָבוּר שֶׁיִּשְׂרָאֵל צִוָּהוּ לְהוֹצִיאוֹ.

באר היטב (ב) להוציאו. ואם העיר מוקפת חומה דמותר לטלטל בכולה יש להקל בעת הצורך עיין. מ''א וט''ז:

ג אָסוּר לְהַשְׂכִּיר אוֹ לְהַשְׁאִיל בְּהֶמְתּוֹ לְעַכּוּ''ם כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהּ (ג) מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, שֶׁאָדָם מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת בְּהֶמְתּוֹ. הגה: אֲבָל יָכוֹל לְהַשְׂכִּירָהּ אוֹ לְהַשְׁאִילָהּ, וּלְהַתְנוֹת שֶׁיַּחֲזִירֶנָּה לוֹ קֹדֶם הַשַּׁבָּת, אֲבָל לֹא מְהָנֵי אִם מַתְנֶה עִם הָעַכּוּ''ם שֶׁתָּנוּחַ בְּשַׁבָּת, כִּי אֵין הָעַכּוּ''ם נֶאֱמָן (ד) עַל כָּךְ (סְמַ''ג וסֵפֶר הַתְּרוּמָה וּמָרְדְּכַי פ''ק דְּשַׁבָּת) וְאִם הִשְׁאִילָהּ אוֹ הִשְׂכִּירָהּ לְעַכּוּ''ם, וְהִתְנָה עִמּוֹ לְהַחְזִירָהּ לוֹ קֹדֶם הַשַּׁבָּת וְעִכְּבָהּ בְּשַׁבָּת, (ה) יַפְקִירֶנָּה בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ קֹדֶם הַשַּׁבָּת, אוֹ יֹאמַר (ו) בְּהֶמְתּוֹ קְנוּיָה לְעַכּוּ''ם, כְּדֵי שֶׁיִּנָּצֵל מֵאִסוּרָא דְּאוֹרַיְתָא. הגה: וְאִם רוֹצֶה, יָכוֹל לְהַפְקִירָהּ לִפְנֵי ג' בְּנֵי אָדָם כְּדִין שְׁאָר הֶפְקֵר, וַאֲפִלּוּ הָכֵי אֵין שׁוּם אָדָם יָכוֹל (ז) לִזְכּוֹת בָּהּ דְּוַדַּאי אֵין כַּוָּנָתוֹ רַק כְּדֵי לְהַפְקִיעַ מֵעָלָיו אִסּוּר שַׁבָּת (טוּר). וְדַוְקָא בְּשַׁבָּת, אֲבָל בְּיוֹם טוֹב אֵין אָדָם (ח) מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת בְּהֶמְתּוֹ בְּיוֹם טוֹב (בֵּית יוֹסֵף סי' ש''ח בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי הַלֶּקֶט).

באר היטב (ג) מלאכה בשבת. דזהו אסור מדאורייתא דקי''ל דשכירות לא קניא. ודוקא מלאכה אבל לרכוב הנכרי על בהמת ישראל אין להקפיד. דחי נושא את עצמו כמ''ש סי' ש''ה סעיף כ''ב ע''ש. ואם הישראל שכר מעכו''ם בהמה מצווה על שביתתה דשכירות קניא לחומרא. ואם חזר והשכירה לעכו''ם שרי ממ''נ. מ''א: (ד) על כך. ואין בכלל זה מה שמוסרין בהמה לרועה דמירתת להשתמש בהן כמ''ש סי' ש''ה סכ''ג: (ה) יפקירנה. דד''ת הפקר בפ''ע הוי הפקר. אבל לכתחלה אסור להשכירה ע''ד שיפקירנה בשבת וגם במכירה אין היתר אלא כשמוכר כל ימי השבת ולא בשבת לחוד. עיי' תשובת צמח צדק סי' ל''ה. וב''ח מתיר לכתחלה להפקיר בפני ג'. וט''ז כתב דאפי' דיפקיר בפני ג' אין היתר בזה ברור לכתחלה אלא יש היתר כפי הדרכים שזכר בסעיף ה': (ו) בהמתי. ודוקא בפניו צריך לומר כדי שיתכוין לקנות מ''א. (ובספר אליהו רבה פסק דאפי' בינו לבין עצמו מהני כדעת ש''ע בדיעבד עכ''פ): (ז) לזכות בה. כתב ט''ז שמעתי בשם רב א' שסמך ע''ז להתיר להלוות ברבית על משכון דרך מכירה אעפ''י שאינה מכירה ממש כגון שחייב להחזיר לו אפ''ה מותר שלא עשה מכירה זו אלא כדי להפקיע איסור רבית כדרך שאמרינן כאן לענין שבת. ואני אומר חלילה לעשות כן בישראל דכל שאין כאן מכירה הוי שם הלואה עליו דאסור וכאן הוי הפקר כראוי רק שלזמן הוא דהיינו ביום השבת ובשבת עצמו הוי הפקר גמור משא''כ במשכון הנ''ל שגוף הענין צריך להיות נמכר שיעשה הלוקח בו מה שלבו חפץ וזה אינו שם ע''ש: (ח) מצווה. וביש''ש פ''ק דביצה חולק ואוסר ויש להחמיר כדבריו. מ''א:

ד יִשְׂרָאֵל שֶׁהִשְׂכִּיר שְׁוָרִים לְעַכּוּ''ם לַחֲרֹשׁ בָּהֶם, וְחוֹרֵשׁ בָּהֶם, יֵשׁ מַתִּירִים אִם קִבֵּל עָלָיו הָעַכּוּ''ם אַחֲרָיוּת מִיתָה וּגְזֵלָה וּגְנֵבָה וְיוֹקְרָא וְזוֹלָא; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכֵיוָן שֶׁאֵין הָעַכּוּ''ם יָכוֹל לְמָכְרָהּ אִם יִרְצֶה, נִקְרֵאתָ (ט) בֶּהֱמַת יִשְׂרָאֵל וְעַיֵּן לְמַטָּה בְּסִימָן זֶה.

באר היטב (ט) בהמת ישראל. ישראל שיש לו סוס ובא המושל המכירו להשאילו או להשכירו והוא אינו יכול למאן נגדו מפני איבה ימכרנו לו בדבר מועט ואז יכול המושל לעשות בו כרצונו ואם אח''כ יחזור ויתן לו הסוס וגם השכירות מתנה בעלמא יהיב. תשובת שבות יעקב ח''ב סי' ל''ט ע''ש. והמחבר יד אהרן חולק עליו וכתב ול''נ שאם הגוי יכול למוכרו אף שמכרו לו בדבר מועט מותר ואם אינו יכול למוכרו אסור שנקראת בהמת ישראל בכל מקום וכ''כ בתשובת צמח צדק ע''ש והיותר טוב שיפקירנה:

ה אִם יִשְׂרָאֵל וְעַכּוּ''ם שֻׁתָּפִין בַּבְּהֵמָה, מֻתָּר לַעֲשׂוֹת בָּהּ הָעַכּוּ''ם מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, עַל יְדֵי שֶׁיַּתְנֶה (י) עִם הָעַכּוּ''ם בִּתְחִלָּה כְּשֶׁקָּנוּ אוֹתָהּ שֶׁיִּטֹּל הָעַכּוּ''ם בְּשַׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם חֹל, וְאִם לֹא הִתְנוּ מִתְּחִלָּה אָסוּר, אַף עַל פִּי שֶׁהִתְנוּ אַחַר כָּךְ; וְאִם יַלְוֶה אוֹתָהּ לְעַכּוּ''ם בְּהַלְוָאָה גְּמוּרָה, שֶׁיְּהֵא רְשׁוּת בְּיָדוֹ לְהוֹצִיאָהּ אִם יִרְצֶה, שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל, וְיִזְקֹף הַדָּמִים עַל הָעַכּוּ''ם וְאַחֲרָיוּת הַשְּׁוָרִים עַל הָעַכּוּ''ם, מֻתָּר. וְיֵשׁ מַתִּירִים אֲפִלּוּ לֹא יְהֵא רְשׁוּת בְּיַד הָעַכּוּ''ם לְהוֹצִיא, עַל יְדֵי שֶׁיִּזְקֹף הַדָּמִים עַל הָעַכּוּ''ם בְּמִלְוֶה וְיַחֲזֹר הָעַכּוּ''ם וְיַעֲשֶׂה אַפּוֹתִיקֵי (פֵּרוּשׁ אַפּוֹ תְּהֵא קָאֵי כְּלוֹמַר לֹא יְהֵא לְ ךְ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזֶּה) לְיִשְׂרָאֵל, אוֹ יְהַרְהֲנֵם (פֵּרוּשׁ מַשְׁכּוֹן בִּלְשׁוֹן יִשְׁמָעֵאל רהן) אֶצְלוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ: מֵעַכְשָׁו; וְיֵשׁ מַתִּירִים עַל יְדֵי שֶׁיַּזְהִיר אֶת הָעַכּוּ''ם שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בָּהּ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת וְאִם יַעֲבֹר וְיַעֲשֶׂה תִּהְיֶה אַחֲרָיוּת עָלָיו וַאֲפִלּוּ מֵהָאוֹנְסִים, וְיִכְתֹּב כֵּן (יא) בְּעַרְכָּאוֹתֵיהֶם, דְּהַשְׁתָּא אִם בָּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת אֵינָהּ בֶּהֱמַת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי קְנָאָהּ הָעַכּוּ''ם לְהִתְחַיֵּב בְּאָנְסֵיהּ. הגה: וְכָל צְדָדֵי הֶתֵּרִים אֵלּוּ הִלְכְתָא נִינְהוּ וְיָכוֹל לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה, אֲפִלּוּ אִם הַבְּהֵמָה כֻּלָּהּ שֶׁל (יב) יִשְׂרָאֵל דִּינוֹ כְּאִלּוּ הָיָה בְּשֻׁתְּפוּת הָעַכּוּ''ם, רַק שֶׁיְּפַרְסֵם שֶׁעָשָׂה דֶּרֶךְ הֶתֵּר.

באר היטב (י) עם העכו''ם וכו'. ואז מותרין אח''כ לחלוק בשוה כמ''ש סי' רמ''ה ס''ק א' ועיין מ''א: (יא) בערכאותיהם. לפרסומי מלתא: (יב) ישראל. אם הסוסים של ישראל וגם העכו''ם הוא עבדו ומוליך סחורתו אין היתר במכירה דהרי אסור להניח לו לעשות מלאכתו אא''כ הוא מושכר לו רק ליסע עם הסוסים אז שרי להרמב''ם כמ''ש סי' רמ''ד ס''ה ועכ''פ אסור לומר לך בשבת כמ''ש סי' רנ''ב. כתב הב''ח ואלו שיש להם סוסים ועגלות ומוליכין משאות בשבת בשכר ומוכרין בכוונה לעכו''ם כדי להפקיע איסור שבת עוברים על דברי חכמים וראוי לקונסם עיין צמח צדק סימן ל''ה. אבל לדבר מצוה להוליך אתרוגים מותר:

סימן רמז - דין אינם יהודי המביאים כתבים בשבת
ובו ו' סעיפים
א שׁוֹלֵחַ אָדָם אִגֶּרֶת בְּיַד עַכּוּ''ם, וַאֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה; וְהוּא (א) שֶׁקָּצַץ לוֹ דָּמִים, וּבִלְבַד (ב) שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ שֶׁיֵּלֵךְ בְּשַׁבָּת; וְאִם לֹא קָצַץ, אִי לֹא קָבִיעַ (ג) בֵּי דֹּאַר (פֵּרוּשׁ אִישׁ יָדוּעַ שֶׁכָּל כְּתָב אֵלָיו יוּבַל וְהוּא מְשַׁלְּחַם לְמִי שֶׁשָּׁלוּחַ אֵלָיו). בְּמָתָא, אָסוּר לִשְׁלֹחַ אֲפִלּוּ מִיּוֹם רִאשׁוֹן; וְאִי קָבִיעַ בֵּי דֹּאַר בְּמָתָא, מְשַׁלְּחָן אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְהוּא שֶׁיְּהֵא שְׁהוּת בַּיּוֹם כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהַגִּיעַ לַבַּיִת הַסָמוּךְ (ד) לַחוֹמָה. הגה: וְיֵשׁ מַתִּירִין אֲפִלּוּ לֹא קָצַץ, וַאֲפִלּוּ לֹא קָבִיעַ בֵּי דֹּאַר בְּמָתָא, אִם מְשַׁלְּחוֹ (ה) בְּיוֹם ה' אוֹ קֹדֶם לָכֵן; (טוּר) וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עֲלַיְיהוּ אִם צְרִיכִים לְכָךְ.

באר היטב (א) שקצץ. דאז בדידיה קא טרח ולא בשביל ישראל וה''ה בכל מלאכות בעינן קצץ כמ''ש סי' רנ''ב. ובספר אליהו רבה השיג על מ''א בזה והעלה בכתב עכו''ם או כלי ומעות אפי' בלא קצץ מותר כיון דל''ל ר''ה בזמן הזה ע''ש: (ב) שילך בשבת. גם צריך שיוציאו מפתח ביתו של ישראל קודם חשכה ואסור לומר ראה שתהא שם ביום א' או ב' וידוע שא''א להיות שם אא''כ שילך בשבת ואפי' קצץ אסור. מ''א: (ג) בי דואר. פי' שכל שאין בי דואר אלא צריך שיגיע הכתב אל ידי עצמו של מי שנשלח לו יש לחוש שמא הוא אינו בביתו וילך אחריו בשבת אבל הבי דואר הוא עצמו קבוע תמיד למלאכה זו וזהו שקורין פאס''ט מיינשט''ר: (ד) לחומה. לעיר שנשתלח שם כלומר לבית ראשון. ב''ח מ''א: (ה) ביום ה'. ואפי' יודע שלא יוכל להגיע לשם קודם שבת ונ''ל דאף לסברא ראשונה אם דרך קרוב כגון מהלך יום א' ומשלחו ביום ב' או ג' שרי שאף שלא ימצאנו בביתו יש לו שהות הרבה ללכת. מ''א:

ב אִם הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיִּתֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ כַּמָּה יִתֵּן לוֹ, דִּינוֹ כְּקוֹצֵץ, דְּסַמְכָא דַּעְתֵּיהּ דְּעַכּוּ''ם וּבְדִידֵיהּ קָא טָרַח; אֲבָל בִּסְתָם, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּדַעְתּוֹ שֶׁיִּתֵּן לוֹ שָׂכָר, אָסוּר, דְּלָא סַמְכָא דַּעְתֵּיהּ וּבִדְיִשְׂרָאֵל קָא טָרַח.

ג אִם שְׂכָרוֹ לְיָמִים דָּבָר קָצוּב בְּכָל יוֹם בַּהֲלִיכָתוֹ וּבַחֲזָרָתוֹ, אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עִמּוֹ מָתַי יֵלֵךְ; אִם הוּא בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אָסוּר, דִּכְשֶׁיּוֹצֵא בְּשַׁבָּת נִרְאֶה כְּאִלּוּ הִתְנָה עִמּוֹ כָּךְ.

ד אִם הָעַכּוּ''ם מוֹלִיךְ הַכְּתָב בְּחִנָּם, אֲפִלּוּ נִתְּנָה לוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מֻתָּר, שֶׁהֲרֵי הָעַכּוּ''ם מֵאֵלָיו הוּא עוֹשֶׂה זֶה וְאֵינוֹ אֶלָּא לְהַחֲזִיק טוֹבָה לְיִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי מַה שֶּׁקִּבֵּל מִמֶּנּוּ, וַהֲוָה לֵיהּ כְּאִלּוּ קָצַץ. הגה: וְיֵשׁ חוֹלְקִים וּסְבִירָא לְהוּ דְּכָל שֶׁעוֹשֶׂה בְּחִנָּם, (ו) אָסוּר, וְטוֹב לְהַחְמִיר. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁהָעַכּוּ''ם מַתְחִיל עִם הַיִּשְׂרָאֵל לוֹמַר שֶׁיֵּלֵךְ לוֹ בְּחִנָּם, וַדַּאי דַּעְתּוֹ עַל הַטּוֹבָה שֶׁיְּקַבֵּל מִמֶּנּוּ, וְשָׁרֵי (בֵּית יוֹסֵף).

באר היטב (ו) אסור. ט''ז חולק ע''ש. (ובס' אליהו רבה פסק לאיסור ע''ש):

ה אִם הָעַכּוּ''ם הוֹלֵךְ מֵעַצְמוֹ לְמָקוֹם אַחֵר וְיִשְׂרָאֵל נוֹתֵן לוֹ אִגֶּרֶת, מֻתָּר בְּכָל (ז) גַּוְנָא.

באר היטב (ז) גוונא. אפי' לא קבוע בי דואר במתא אף דלא ימצאנו בביתו לא ילך העכו''ם אחריו דהא הישראל לא שלחו אבל לשלחו בידו בע''ש אם אין שהות מבע''י שיגיע לשם אסור דהא מוליכו בשבילו בשבת ומוציא ד''א בר''ה בשביל ישראל. ומכ''ש שאסור ליתנו בשבת כמ''ש סי' רמ''ו ס''ב עיין מ''א ובשבות יעקב ח''ב סי' מ''ב:

ו מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׂכִיר עַכּוּ''ם לְשָׁנָה אוֹ יוֹתֵר, אָסוּר לְשַׁלְּחוֹ (ח) עֶרֶב שַׁבָּת בְּאִגֶּרֶת. הגה: וּמִיהוּ אִם לֹא שְׂכָרוֹ רַק בִּשְׁלִיחוּת אִגֶּרֶת, יֵשׁ מַתִּירִין, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן רמ''ד (סָעִיף ה').

באר היטב (ח) ע''ש באגרת. ובד' וה' מותר כיון די''א דזה מיקרי קצץ כמ''ש סי' רמ''ד. מ''א:

סימן רמח - דין המפליג בספינה וההולך בשירא בשבת
ובו ד' סעיפים
א מֻתָּר לְהַפְלִיג בִּסְפִינָה אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אִם הוֹלֵךְ לִדְבַר (א) מִצְוָה; וּפוֹסֵק עִמּוֹ שֶׁיִּשְׁבֹּת, וְאִם אַחַר כָּךְ לֹא יִשְׁבֹּת אֵין בְּכָךְ כְּלוּם; אֲבָל לִדְבַר הָרְשׁוּת אֵין מַפְלִיגִין בִּסְפִינָה פָּחוֹת מִג' (ב) יָמִים קֹדֶם הַשַּׁבָּת. הגה: אֲבָל קֹדֶם (ג) שְׁלֹשָׁה יָמִים שָׁרֵי, אֲפִלּוּ בִּסְפִינָה שֶׁמּוֹשְׁכִים אוֹתָהּ עַל יְדֵי בְּהֵמוֹת, וַאֲפִלּוּ אֵין בְּגֹבַהּ הַמַּיִם (ד) י' טְפָחִים (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ מ''ה) וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁיִּצְטָרֵךְ הַיִּשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת אַחַר כָּךְ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת לְהוֹלִיךְ הַסְּפִינָה (ריב''ש סִימָן קנ''ב). וְאִם הוּא דֶּרֶךְ מוּעָט, כְּמוֹ מִצֹּר לְצִידוֹן שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם כִּי אִם מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד, מֻתָּר לְהַפְלִיג בְּעֶרֶב שַׁבָּת בַּבֹּקֶר, מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיַּגִּיעַ (ה) שָׁם קֹדֶם הַשַּׁבָּת; וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַפְלִיג בְּעֶרֶב שַׁבָּת כְּלָל, אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ מוּעָט, אֵין מַפְלִיגִין.

באר היטב (א) מצוה. אבל בשבת אסור דהא לא יוכל לפסוק עמו שישבות עס''ג. (ובס' אליהו רבה חולק על מ''א בזה והוכיח דלדבר מצוה מותר אפי' בשבת והטור דוקא לכתחלה קאמר שיפסוק עמו שישבות ואם אינו אפשר מותר בלא פיסוק ע''ש): (ב) ימים. דהיינו ביום רביעי בשבת אסור עיין סעיף ד'. וה''ה בי''ט שני אין מפליגין עיין יד אהרן שהאריך ובחות יאיר סי' קי''ב: (ג) ג' ימים. היינו ביום ג': (ד) י'. דה''א יש איסור תחומין קמ''ל דלא והטעם כיון שהתחיל בהיתר: (ה) שם. כלומר כשיש רוח טוב הולכין ביום א' אעפ''י שעכשיו אין רוח טוב שרי להלוך בע''ש. ב''י ד''מ:

ב הָא דְּאֵין מַפְלִיגִין בִּסְפִינָה בְּפָחוֹת מִשִּׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם הַשַּׁבָּת, הַטַּעַם מִשּׁוּם עֹנֶג שַׁבָּת, שֶׁכָּל שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים יֵשׁ לָהֶם צַעַר (ו) וּבִלְבּוּל; וְדַוְקָא לְמַפְלִיגִים בַּיַּמִּים הַמְּלוּחִים, אֲבָל בִּנְהָרוֹת אֵין שׁוּם צַעַר לַמַּפְלִיגִים בָּהֶם, וּלְפִיכָךְ מֻתָּר לְהַפְלִיג בָּהֶם אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא יָדוּעַ לָנוּ שֶׁאֵין בְּעָמְקָם עֲשָׂרָה טְפָחִים, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁיָּדוּעַ לָנוּ שֶׁמִּקַּרְקַע (ז) הַסְפִינָה לְקַרְקַע הַנָּהָר פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, אָסוּר לָצֵאת חוּץ (ח) לַתְּחוּם מִשּׁוּם אִסוּר תְּחוּמִין. הגה: וְכֵן בִּסְפִינָה שֶׁיִּצְטָרֵךְ הַיִּשְׂרָאֵל לָבֹא לִידֵי מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, אָסוּר לִכָּנֵס בָּהּ שְׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם הַשַּׁבָּת, אֲפִלּוּ הֵם נְהָרוֹת הַנּוֹבְעִים וְהִיא לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה (ריב''ש סִימָן קנ''ב מַהֲרִי''ק), אֲבָל אֵין אִסּוּר בְּמַה שֶּׁהַבְּהֵמוֹת מוֹשְׁכוֹת הַסְּפִינָה בִּשְׂפַת הַנָּהָר, וְלֹא דָּמִי לַהֲלִיכָה בְּקָרוֹן (ט) שֶׁאָסוּר.

באר היטב (ו) ובלבול. ולדבר מצוה שרי דהעוסק במצוה פטור מן המצוה: (ז) הספינה. פי' אע''פ שהמים עמוקים י' אם הספינה משוקעת במים והוא יושב למטה מי' נמצא מהלך למטה מי' ואפי' יושב למעלה אסור כיון שהספינה רחבה ד' כמ''ש סי' ת''ד ע''ש עיין מ''א: (ח) לתחום. ותוך התחום שרי ולא גזרינן שמא יצא חוץ לתחום. מ''א: (ט) שאסור. דבקרון אסור שמא ירד מן הקרון וילך באיסור וזה אין שייך כאן ט''ז. ומ''א כתב דבקרון אסור משום שמא יחתוך זמורה אבל הכא הבהמות הולכין למרחוק ולא שייך שמא יחתוך זמורה:

ג הֵיכָא דְּמֻתָּר לְהַפְלִיג מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אִם נִכְנַס בִּסְפִינָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְקָנָה בָּהּ (י) שְׁבִיתָה, אַף עַל פִּי שֶׁמַּפְלֶגֶת בְּשַׁבָּת, מֻתָּר וְהוּא שֶׁלֹּא יֵצֵא מֵהַסְפִינָה מֵעֵת שֶׁקָּנָה שְׁבִיתָה. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ יָצָא מִן הַסְּפִינָה, שָׁרֵי, דְּמֵאַחַר שֶׁקָּנָה בָּהּ שְׁבִיתָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת מֻתָּר אַחַר כָּךְ לִכָּנֵס בָּהּ בְּשַׁבָּת וּלְהַפְלִיג. יֵשׁ שֶׁעוֹשִׂין (יא) קִדּוּשׁ בַּסְּפִינָה, וְאַחַר כָּךְ חוֹזְרִים לְבֵיתָם וְלָנִים שָׁם, וּלְמָחָר חוֹזְרִין לַסְּפִינָה וּמַפְלִיגִין, וְכֵן נָהֲגוּ בִּקְצָת מְקוֹמוֹת וְאֵין לִמְחוֹת (רַ''ן פ''ק דְּשַׁבָּת וְריב''ש סִימָן י''ז קט''ו קנ''ב) וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן של''ט וְת''ד.

באר היטב (י) שביתה. אפי' חל י''ט ע''ש שרי לקנות שביתה עי' סי' תי''ו: (יא) קידוש. לפרסומי מילתא. ובעינן דוקא שישב שם בין השמשות מ''א. כתב משפטי צדק נתפשט המנהג בזמנינו להפליג בספינה בשבת ואין להתיר כשהספינה הולכת בשביל ישראל דלכ''ע אסור ואין לחלק באיסור זה בין יו''ט לשבת אפי' ביו''ט שני ואפילו בצינעה אסור וכ''כ מהר''א ששון עיין כנה''ג (וע''ת) [עולת שבת] ומ''א:

ד הַיּוֹצְאִים בְּשַׁיָּרָא בַּמִּדְבָּר, וְהַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁהֵם צְרִיכִים לְחַלֵּל (יב) שַׁבָּת כִּי מִפְּנֵי הַסַכָּנָה לֹא יוּכְלוּ לְעַכֵּב בַּמִּדְבָּר בְּשַׁבָּת לְבַדָּם, ג' יָמִים קֹדֶם שַׁבָּת אֲסוּרִים לָצֵאת, וּבְיוֹם רִאשׁוֹן וּבְשֵׁנִי וּבִשְׁלִישִׁי (יג) מֻתָּר לָצֵאת, וְאִם אַחַר כָּךְ יְאֵרַע לוֹ סַכָּנָה וְיִצְטָרֵךְ לְחַלֵּל שַׁבָּת מִפְּנֵי פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ, מֻתָּר, וְאֵין כָּאן חִלּוּל; (יד) וְהָעוֹלֶה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אִם נִזְדַּמְּנָה לוֹ שַׁיָּרָא אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, כֵּיוָן דִּדְבַר מִצְוָה הוּא, יָכוֹל לִפְרֹשׁ; וּפוֹסֵק עִמָּהֶם לִשְׁבֹּת, וְאִם אַחַר שֶׁיִּהְיוּ בַּמִּדְבָּר לֹא יִרְצוּ לִשְׁבֹּת עִמּוֹ, יָכוֹל לָלֶכֶת עִמָּהֶם חוּץ לַתְּחוּם, מִפְּנֵי (טו) פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ; וְאִם נִכְנַס לְעִיר אַחַת בְּשַׁבָּת, מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ; וַאֲפִלּוּ הִנִּיחוּהוּ מִחוּץ לָעִיר וְרוֹצֶה לִכָּנֵס לָעִיר, מֻתָּר, דְּכֵיוָן דְּלִדְבַר מִצְוָה נְפַק יֵשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאָדָם הוֹלֵךְ (טז) לִסְחוֹרָה אוֹ לִרְאוֹת פְּנֵי חֲבֵרוֹ חָשׁוּב הַכֹּל דְּבַר מִצְוָה וְאֵינוֹ חָשׁוּב דְּבַר הָרְשׁוּת, רַק כְּשֶׁהוֹלֵךְ לְטַיֵּל; וְעַל כֵּן נָהֲגוּ בִּקְצָת מְקוֹמוֹת לְהָקֵל בְּעִנְיַן הַפְלָגַת הַסְּפִינוֹת וַהֲלִיכַת (יז) שַׁיָּרָא תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים, כִּי חוֹשְׁבִים הַכֹּל לִדְבַר מִצְוָה; וְאֵין לִמְחוֹת בְּיָדָן, הוֹאִיל וְיֵשׁ לָהֶם עַל מִי שֶׁיִּסְמֹכוּ.

באר היטב (יב) שבת. אפי' באיסור דרבנן ריב''ש סי' י''ח: (יג) מותר. ומהריב''ל כתב כיון דיודע בודאי שיחלל שבת אסור וכ''כ הרדב''ז כנה''ג מ''א וכן נוהגין: (יד) והעולה לא''י. דוקא להתיישב שם. וי''א אפי' ע''מ לחזור כיון דאפי' מהלך ד' אמות בא''י מצוה היא. כנה''ג: (טו) פקוח נפש. פן יגזלו ממונו או בהמה או מלבושים בימות הקור מיקרי פקוח נפש. (רמ''ג) [שו''ת הר''מ גאלאנטי סי' ק''י] מ''א: (טז) לסחורה. אפילו יש לו מזונות והולך לסחורה להרווחה ולגבות מעות מעכו''ם שהוא חולה כל עוד שאינו גוסס לא מיקרי פסידא ודאית. מ''צ ור''י הלוי. ועיין במ''א סי' של''ט ס''ק י''ג. אי רשאי לילך בספינה קטנה או גדולה בשבת כדי להשלים מנין ולהתפלל עם הציבור עיין הרדב''ז ח''א סי' מ''ז ובתשובת חות יאיר סימן קט''ו ובתשובת עבודת הגרשוני סימן קכ''ג ובתשובת מהר''ם רוטונבורג סימן א' ב' וע''ל סימן צ' ס''ק י''ב: (יז) שיירא. ונראה לי דבשיירא אין להקל. מ''א:

סימן רמט - דינים השיכים לערב שבת
ובו ד' סעיפים
א אֵין הוֹלְכִים בְּעֶרֶב שַׁבָּת יוֹתֵר (א) מִג' פַּרְסָאוֹת, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל וְיוּכַל (ב) לְהָכִין צָרְכֵי סְעֻדָּה לְשַׁבָּת, בֵּין שֶׁהוֹלֵךְ לְבֵית אֲחֵרִים בֵּין שֶׁהוֹלֵךְ לְבֵיתוֹ; וְהָנֵי מִילֵי כְּשֶׁהוּא בַּיִּשּׁוּב, בְּמָקוֹם שֶׁיּוּכַל לְהָכִין צָרְכֵי שַׁבָּת, אֲבָל אִם בְּמָקוֹם שֶׁהוּא שָׁם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהָכִין צָרְכֵי שַׁבָּת, אוֹ שֶׁאֵינוֹ מְקוֹם יִשּׁוּב בָּטוּחַ, מֻתָּר לֵילֵךְ אֲפִלּוּ כַּמָּה פַּרְסָאוֹת; וְאִם שָׁלַח לְהוֹדִיעָם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ שָׁם לְשַׁבָּת, מֻתָּר לוֹ לֵילֵךְ כַּמָּה פַּרְסָאוֹת בְּכָל גַּוְנָא.

באר היטב (א) מג' פרסאות. ואם הוא יושב בעגלה או רוכב על הסוס יכול ללכת יותר ומכל מקום יזהר שיהיה יכול להגיע בעוד היום גדול. ב''ח: (ב) להכין. ובמדינות האלו רוב בני אדם מכינין בריוח ולכן אין נזהרין בזה. אגודה מ''א:

ב אָסוּר לִקְבֹּעַ בְּעֶרֶב שַׁבָּת סְעֻדָּה וּמִשְׁתֶּה שֶׁאֵינוֹ רָגִיל בִּימֵי הַחֹל, וַאֲפִלּוּ הִיא סְעֻדַּת (ג) אֵרוּסִין, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, שֶׁיִּכָּנֵס לְשַׁבָּת כְּשֶׁהוּא תָּאֵב לֶאֱכֹל; וְכָל הַיּוֹם בִּכְלַל הָאִסוּר. הגה: וּסְעֻדָּה שֶׁזְּמַנָּהּ עֶרֶב שַׁבָּת, כְּגוֹן בְּרִית מִילָה אוֹ (ד) פִּדְיוֹן הַבֵּן, (ה) מֻתָּר, כֵּן נ''ל וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט. וְלֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת בְּלִי קְבִיעוּת סְעֻדָּה, אֲפִלּוּ סְעֻדָּה שֶׁרָגִיל בָּהּ בַּחֹל, כָּל הַיּוֹם מֻתָּר לְהַתְחִיל מִן הַדִּין, אֲבָל מִצְוָה לְהִמָּנַע מִלִּקְבֹּעַ סְעֻדָּה שֶׁנָּהוּג בָּהּ בַּחֹל, מִט' שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה.

באר היטב (ג) אירוסין. וה''ה סעודת נשואין ב''ח. וצ''ע דבסי' תמ''ד ס''ז כתב דסעודת אירוסין סעודת מצוה היא אפי' בע''פ כ''ש בע''ש דקיל טפי ועו''ק דבסי' תקמ''ו כתב דמותר לישא ערב הרגל. ועו''ק דכיון דאירס בע''ש ה''ל זמן סעודה בע''ש. וברוקח סי' למ''ד הביא הירושלמי הזה ונ''ל דה''פ אסור ליארס בע''ש הדא דאתמר סעודת אירוסין פי' אם אירס קודם לכן אסור לעשות בע''ש סעודת אירוסין אבל לארס מותר ר''ל מותר לארוס בע''ש שמא יקדמנו אחר ואז מותר ג''כ לעשות סעודה מ''א ע''ש ועיין סי' תמ''ד ס''ו. ועיין תשובת חות יאיר סי' ע' מה נקרא סעודת מצוה באורך. והקובר את מתו בע''ש אם חייב בהבראה עיין י''ד סי' שע''א: (ועיין בספר אבן העוזר שמתרץ קושית המ''א על פסק הש''ע) ובספר אליהו רבה פוסק דאירס בע''ש אם אפשר לדחות למחר או ליום אחר אסור לעשות הסעודה בע''ש ולקמן מיירי בא''א לדחות: (ד) פדיון הבן. ופדיון הבן שעבר זמנו אסור לעשותו בע''ש. ומילה אע''פ שעבר זמן כגון שהיה חולה בשמיני מיקרי זמנה קבוע דכל שעתא ושעתא זמניה הוא דאסור להניחו ערל כ''מ מתוס' דמ''ק דף ח' עיין מ''א. ועיין בי''ד סי' רס''ו בש''ך ובט''ז דיש אוסרים למול מילה שלא בזמנה בע''ש: (ה) מותר כנ''ל. ואם א''א להתקיים שניהם תדחה סעודת שבת לבוש. וב''ח כתב דמצוה להתחיל קודם שעה עשירית ושל''ה כתב מורי מהר''ש מלובלין היה סנדק בע''ש ולא רצה לילך על הסעודה מאחר שהיה שם מנין בלעדו ושל''ה השיב לו ע''ש:

ג דֶּרֶךְ אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה (ו) לְהִתְעַנּוֹת בְּכָל עֶרֶב שַׁבָּת.

באר היטב (ו) להתענות. וב''ח כתב בשם הפוסקים דאסור להתענות בע''ש אם לא שאם אוכל ביום אינו תאב לאכול בלילה:

ד אִם קִבֵּל עָלָיו לְהִתְעַנּוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים, אִם לֹא שֶׁפֵּרֵשׁ בִּשְׁעַת קַבָּלַת הַתַּעֲנִית עַד שֶׁיַּשְׁלִים הַצִּבּוּר תְּפִלָּתָן. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא יַשְׁלִים, אֶלָּא מִיָּד שֶׁיּוֹצְאִים מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, יֹאכַל (טוּר וּמָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק בַּכֹּל מְעָרְבִין בְּשֵׁם הר''מ וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ' א' מֵהִלְכוֹת תַּעֲנִית). לָכֵן בְּתַעֲנִית יָחִיד לֹא יַשְׁלִים, וְטוֹב לְפָרֵשׁ כֵּן בִּשְׁעַת קַבָּלַת הַתַּעֲנִית; (ז) וּבְתַעֲנִית צִבּוּר יַשְׁלִים, וְהָכֵי נָהוּג (מהרי''ל בִּתְשׁוּבָה סי' ל''ג). וְאִם הוּא (ח) תַּעֲנִית חֲלוֹם, צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים.

באר היטב (ז) ובת''צ ישלים. משמע דבת''צ לא מהני תנאי דלאו בדידיה תליא מלתא וכ''מ סי' תקע''ב: (ח) תענית חלום. נראה דגם הי''א מודים דבתענית חלום יש להשלים דהא אפי' בשבת עצמו מתענין אחרונים ועיין שכנה''ג ויד אהרן. ונ''ל דאם מתענה בכל ע''ש והשלים פעם ראשון צריך לנהוג כן לעולם. וה''ה מי שמתענה תעניתים הכתובים בסי' תק''פ וה''ה ער''ח שחל להיות בע''ש וכ' סיון שחל בע''ש מ''א. ולענין יאר צייט בע''ש כתב הב''ח דאם בתחלה כשהתחיל להתענות אירע יום ו' יזהר שיקבל עליו שלא ישלים דיא''צ הוי כמו נדר וכיון שלא השלים בתחלה שוב א''צ להשלים אבל אם אירע בתחלה בימות החול והשלים נעשה כנדר וצריך להשלים אף אם יחול אח''כ ביום ו' עכ''ל נמצא למידין אם חל פעם הראשון היא''צ ביום ו' אם לא השלים אז א''צ להשלים כל ימיו אם חל היא''צ ביום ו'. ואם השלים אז או שחל היא''צ ראשון באמצע השבוע דאז חייב להשלים מדינא אז צריך להשלים כל פעם שחל יא''צ שלו ביום ו'. וט''ז חולק וכתב דלא מקרי דרך נדר אא''כ דעתו שינהוג כן לעולם ע''כ המיקל לא הפסיד ובפרט מי שמצטער ע''ש ועיין ביו''ד סי' ת''ב ס''ק י''ב מש''ש והעולם נהגו כהב''ח ועיין בתשובת נחלת שבעה סי' (נ''ז) [נ''ח]:

סימן רנ - הכנת הסעדות לשבת
ובו ב' סעיפים
א (א) יַשְׁכִּים בַּבֹּקֶר בָּיוֹם הָשִּׁשִּׁי לְהָכִין צָרְכֵי שַׁבָּת, וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ כַּמָּה עֲבָדִים לְשַׁמְּשׁוֹ יִשְׁתַּדֵּל לְהָכִין (ב) בְּעַצְמוֹ שׁוּם דָּבָר לְצָרְכֵי שַׁבָּת כְּדֵי לְכַבְּדוֹ, כִּי רַב חִסְדָּא הָיָה מְחַתֵּךְ הַיֶּרֶק דַּק דַּק; וְרָבָה וְרַב יוֹסֵף הָיוּ מְבַקְּעִין עֵצִים; וְרַ''ז הָיָה מַדְלִיק הָאֵשׁ; וְרַב נַחְמָן הָיָה מְתַקֵּן הַבַּיִת וּמַכְנִיס כֵּלִים הַצְּרִיכִים לְשַׁבָּת וּמְפַנֶּה כְּלֵי הַחֹל; וּמֵהֶם יִלְמַד כָּל אָדָם, וְלֹא יֹאמַר: לֹא אֶפְגֹם כְּבוֹדִי, כִּי זֶה הוּא כְּבוֹדוֹ שֶׁמְּכַבֵּד הַשַּׁבָּת. הגה: וְיֵשׁ לְהַשְׁחִיז (ג) הַסַּכִּין בְּעֶרֶב שַׁבָּת, כִּי זֶהוּ מִכְּבוֹד הַשַּׁבָּת שֶׁמֵּכִין עַצְמוֹ לַאֲכִילָה (כָּל בּוֹ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם סֵפֶר חַיֵּי עוֹלָם).

באר היטב (א) ישכים. ויותר טוב לקנות ביום ו' מביום ה' ויאמר על כל דבר שקונה זהו לכבוד שבת כתבים. ומצוה להכין צרכי שבת מחד בשבתא כי גם הלל מודה בזה ד''מ עיין מ''א. ויחזור בתשובה בכל ע''ש כי דומה לעה''ב מי שטרח בע''ש וכו' ויש לפנות קורי עכביש שבבית. תוצאות חיים. ומצוה לטעום מכל התבשילין בע''ש. האר''י ז''ל: (ב) בעצמו. וה''ה בכל מצוה מצוה בו יותר מבשלוחו: (ג) הסכין. מדכתיב והכינו את אשר יביאו הך את נרמז בו סכין מלשון לאתים ולמזמרות:

ב יַרְבֶּה בְּבָשָׂר וְיַיִן וּמִגְדָּנוֹת כְּפִי יְכָלְתּוֹ.

סימן רנא - שלא לעשות מלאכה בערב שבת מן המנחה ולמעלה
ובו ב' סעיפים
א הָעוֹשֶׂה (א) מְלָאכָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה; יֵשׁ מְפָרְשִׁים: מִנְחָה גְּדוֹלָה, וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים: (ב) מִנְחָה קְטַנָּה. הגה: וְדַוְקָא כְּשֶׁעוֹשֶׂה הַמְּלָאכָה דֶּרֶךְ קֶבַע, אֲבָל אִם עוֹשֶׂה אוֹתָהּ דֶּרֶךְ עֲרַאי, לְפִי שָׁעָה, וְלֹא קָבַע עָלֶיהָ, שָׁרֵי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ). וְלָכֵן מֻתָּר לִכְתֹּב אִגֶּרֶת שְׁלוֹמִים וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).

באר היטב (א) מלאכה. ופרקמטיא שרי. מ''א: (ב) מנחה גדולה. היינו משש ומחצה. ופסקו הט''ז ומ''א כמ''ד מנחה קטנה ע''ש:

ב לְתַקֵּן בְּגָדָיו וְכֵלָיו לְצֹרֶךְ שַׁבָּת, מֻתָּר כָּל הַיּוֹם. הגה: וְהוּא הַדִּין בִּגְדֵי חֲבֵרוֹ אִם הוּא לְצֹרֶךְ שַׁבָּת וְאֵינוֹ נוֹטֵל עָלָיו (ג) שָׂכָר (בֵּית יוֹסֵף); וְהוּא הַדִּין לְמִי שֶׁכּוֹתֵב סְפָרִים לְעַצְמוֹ דֶּרֶךְ לִמּוּדוֹ. הגה: אֲבָל אָסוּר לִכְתֹּב לַחֲבֵרוֹ בְּשָׂכָר (מָרְדְּכַי פ' מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ). וּמִסְתַּפְּרִין כָּל הַיּוֹם, אֲפִלּוּ מִסַּפַּר (ד) יִשְׂרָאֵל. (כָּל בּוֹ וּבֵית יוֹסֵף). וְיֵשׁ לְאָדָם לְמַעֵט קְצָת (ה) בְּלִמּוּדוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁיָּכִין צָרְכֵי שַׁבָּת (ש''ג פי''ו דְּשַׁבָּת יְרוּשַׁלְמִי פ''ק דְּתַעֲנִית).

באר היטב (ג) שכר. ואם יש עני ורוצה להוציא השכר שיטול לצורך שבת מותר דהא אפי' בחול המועד מותרים כל המלאכות עד''ז. ט''ז: (ד) ישראל. והאר''י ז''ל היה נזהר שלא לגלח אחר מנחה אפי' בע''ש. מ''א: (ה) בלימודו. לכן אין קובעין ישיבה בקונסטנטינ''א בע''ש כנה''ג. ובסדה''י כתב דאם רגיל ללמוד דבר שיש לו קצבה או שלומד עם רבים אל יבטלנו ולימוד הישיבה מיקרי דבר שאין לו קצבה. ופירוש רש''י על הסדרה שרי ואם לא ימצא אח''כ לקנות אז לא יקבע הלימוד בבוקר ואם לא ימצא לקנות אחר התפלה אז יקנה ואח''כ יתפלל שזו מצוה עוברת וגם היא דאורייתא ובלבד שיקרא ק''ש קודם ואם הציבור מתפללין לא יפרוש מהם ואם הכין ביום ה' יוכל ללמוד כדרכו ע''כ:

סימן רנב - מלאכות המתרים והאסורים להתחיל בערב שבת כדי שיהיו נגמרים בשבת,
ובו ז' סעיפים
א מֻתָּר לְהַתְחִיל בִּמְלָאכָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְגָמְרָהּ מִבְּעוֹד יוֹם וְהִיא נִגְמֶרֶת מֵאֵלֶיהָ בְּשַׁבָּת, כְּגוֹן: לִשְׁרוֹת דְּיוֹ וְסַמְמָנִין בְּמַיִם וְהֵם נִשְׁרִים כָּל הַשַּׁבָּת, וְלָתֵת אוּנִין (פי' אֲגֻדּוֹת) שֶׁל פִּשְׁתָּן לַתַּנּוּר כְּדֵי שֶׁיִּתְלַבְּנוּ, וְלָתֵת צֶמֶר לְתוֹךְ הַיּוֹרָה שֶׁאֵינָהּ עַל הָאֵשׁ וְהִיא טוּחָה בַּטִּיט, שֶׁאִם הִיא עַל הָאֵשׁ אָסוּר (א) שֶׁמָּא יְחַתֶּה (פי' יְגַלֶּה וְיֵעֹר הַגֶּחָלִים בַּמַּחְתָּה), וַאֲפִלּוּ אֵינָהּ עַל הָאֵשׁ אִם אֵינָהּ טוּחָה בַּטִּיט, אָסוּר, שֶׁמָּא יָגִיס בָּהּ בְּכַף. וְהַמֵּגִיס בַּקְּדֵרָה, אֲפִלּוּ אֵינָהּ עַל הָאֵשׁ, חַיָּב מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל; וּמֻתָּר לִפְרֹס מְצוּדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים וְהֵם נִצּוֹדִים בְּשַׁבָּת; וּמֻתָּר לִמְכֹּר לְנָכְרִי וּלְהַטְעִינוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה וּבִלְבַד שֶׁיֵּצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ מִבְּעוֹד יוֹם. הגה: וְיֵשׁ מַתִּירִין שֶׁיּוֹצִיא הָנָכְרִי בְּשַׁבָּת אִם יִחֵד לוֹ הָנָכְרִי מָקוֹם מִבְּעוֹד יוֹם בְּבֵית יִשְׂרָאֵל, (ב) וְיֵשׁ לְהַחְמִיר (מָרְדְּכַי פ''ק דְּשַׁבָּת) וְע''ל סי' שכ''ה.

באר היטב (א) שמא יחתה. נשאלתי משורפי יין שרף מתבואה וסמוך לשבת לא נגמר היין שרף אי חייב לעקור הכיסוי מהיורה ולהפסיד ממונו או כיון דיי''ש הולך ממילא ואינו עושה שום מעשה א''כ אין חשש איסור בזה העלה בתשובת פנים מאירות סי' פ' דאינו מחויב ליקח הכיסוי מהיורה להפסיד ממונו ואין בו שום נדנוד איסור ע''ש: (ב) ויש להחמיר. ועיין סי' רמ''ו ס''ב דבשאלה יש להקל אבל במכירה יש להחמיר אפי' בעיר המוקפת חומה והעכו''ם דר בעיר דהא כשיודע שהוא מכרו לא יאמרו שמכרו לו בשבת משא''כ בשאלה ובפרט בסחורות דאין דרך להשאיל כלל פשיטא דאסור ואפשר דבעכו''ם אלם יש להקל כשייחד לו מקום מ''א. וט''ז כתב ראיתי מורים לאיסור אף בחפץ של עכו''ם וכן מסתבר כיון שאסור משום דהרואה סבור שנתן לו ע''מ להוציא אין לחלק כי הרואה אין מכיר של מי החפץ ע''כ אין להתיר אלא לצורך גדול והפסד ואם העכו''ם אלם יש להתיר אפי' בלא ייחד לו מקום דבכה''ג לא גזרו ע''ש ועיין בתשובת באר עשק סי' למ''ד שהתיר שם להחזיר לגוי משכונו בשבת ע''י גוי אחר שיקח המעות אשר לוה עליו היהודי מאחר שהיה אלם והוי בדבר ספק נפשות ע''ש. כתב ע''ת נראה דאם השכיר את החדר לכותי בפרוטה במשך יום השבת אין להחמיר כלל ע''ש. ומ''א כתב דאפי' בשכירות החדר אין לסמוך להקל ע''ש:

ב וּמֻתָּר לִתֵּן בְּגָדָיו לְכוֹבֵס נָכְרִי, וְעוֹרוֹת לְעַבְּדָן (פי' הָאֻמָּן שֶׁמְּעַבֵּד וּמְתַקֵן הָעוֹרוֹת), סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה (ג) אִם קָצַץ לוֹ דָּמִים אוֹ שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתָם בְּטוֹבַת הֲנָאָה, וְהוּא שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת וְגַם שֶׁיַּעֲשֶׂה הָנָּכְרִי הַמְּלָאכָה בְּבֵיתוֹ. הגה: וְאִם לֹא קָצַץ, אָסוּר (ד) בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רמ''ז דְּיֵשׁ חוֹלְקִין אִם עוֹשֶׂה לוֹ בְּחִנָּם, דְּהַיְנוּ בְּטוֹבַת הֲנָאָה. וְאִם רָאוּהוּ עוֹשֶׂה מְלַאכְתּוֹ בְּשַׁבָּת אִם הָיָה עוֹשֶׂה בְּטוֹבַת הֲנָאָה, צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בָּהּ בְּשַׁבָּת. הגה: וַאֲפִלּוּ אִם נְתָנָם לוֹ כַּמָּה יָמִים לִפְנֵי שַׁבָּת.

באר היטב (ג) אם קצץ. נ''ל דבזמן הזה כלים לכובס מסתמא היינו קציצה דקצבתן ידועה דאטו בכל פעם יקצץ עמו ולכן המנהג פשוט ליתנם ע''ש סמוך לחשיכה מ''א. ואם נותן סמוך לשבת ואמר לכובס ראה שאני צריך להם במוצאי שבת כגון שרוצה ליסע מיד במוצאי שבת. זהו אסור דה''ל כאומר בפי' שיכבס בשבת ט''ז סי' ש''ז ס''ק ג' וכ''כ כל האחרונים וכ''כ בתשובת פנים מאירות סימן ל''ח: (ד) בע''ש. אא''כ יש שהות לעשותם מבע''י ובד' וה' מותר אפי' מלאכה שאין יכול לגומרה קודם שבת ואינו דומה לשולח אגרת בסי' רמ''ז עיין מ''א:

ג וְאִם הָיְתָה מְלָאכָה מְפֻרְסֶמֶת וְיָדוּעַ שֶׁהִיא שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְעוֹשֶׂה אוֹתָהּ בְּמָקוֹם מְפֻרְסָם, טוֹב לְהַחְמִיר (ה) וְלֶאֱסֹר.

באר היטב (ה) ולאסור. פירוש שאם רואהו עושה בשבת צריך למחות בידו אפי' קצץ עיין מ''א:

ד כָּל שֶׁקָּצַץ אַף עַל פִּי שֶׁיַּעֲשֶׂה הָעַכּוּ''ם מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לִלְבֹּשׁ הַכְּלִי בְּשַׁבָּת עַצְמָהּ, דְּכָל שֶׁקָּצַץ, אַדַּעְתֵּיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ קָא עָבִיד. הגה: וְיֵשׁ אוֹסְרִין לְלָבְשׁוֹ כָּל שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהָעַכּוּ''ם גְּמָרוֹ בְּשַׁבָּת (הָגָ''א פ''ק דְּשַׁבָּת וּמַהֲרִי''ל וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רוֹקֵחַ), וְצָרִיךְ לְהַמְתִּין במ''ש בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה (א''ז), וְהָכֵי נָהוּג לְכַתְּחִלָּה, אִם לֹא שֶׁצָּרִיךְ אֵלָיו בְּשַׁבָּת שֶׁאָז יֵשׁ לְהָקֵל; וְאִם יֵשׁ לִתְלוֹת שֶׁנִּגְמַר (ו) בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מֻתָּר בְּכָל עִנְיָן (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי). וְדַוְקָא אִם שִׁגֵּר לוֹ הָעַכּוּ''ם לְבֵיתוֹ, אֲבָל אָסוּר (ז) לִקַּח כֵּלִים מִבֵּית הָאֻמָּן בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב (מָרְדְּכַי פ''ק דְּיוֹם טוֹב וְאוֹר זָרוּעַ וְהַגמ''י פ''ב מה' יוֹם טוֹב וְהָגָ''א פֶּרֶק אֵין צָדִין). וְכָל זֶה בְּכֵלִים שֶׁעָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל (בֵּית יוֹסֵף), אֲבָל עַכּוּ''ם שֶׁעוֹשֶׂה מִנְעָלִים עַל הַמִּקָּח, (ח) מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל הַמַּכִּירוֹ לֵילֵךְ וְלִקַּח מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת וּלְנָעֳלָם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִקְצֹץ עִמּוֹ דְּמֵי הַמִּקָּח (הג''א פֶּרֶק אֵין צָדִין).

באר היטב (ו) בע''ש. ונ''ל דאם היה המנעל מתוקן מע''ש רק שתקנו והחליקו בשבת שרי דהא היה יכול ללובשו בלא''ה. מ''א: (ז) ליקח. אפילו לצורך שבת אסור ב''י ואפי' ע''י עכו''ם אסור להביאו. מ''א ע''ש: (ח) מותר. עיין מ''א שהעלה דלכתחלה אסור לילך וליקח ממנו אם לא בעכו''ם חנוני שאינו אומן כלל אפשר דמותר ע''ש ועב''ח:

ה וּמֻתָּר לִפְתֹּחַ מַיִם לַגִּנָּה וְהֵם נִמְשָׁכִים וְהוֹלְכִים בְּכָל הַשַּׁבָּת; וּלְהַנִּיחַ (ט) קִילוֹר (סַם שֶׁל רְפוּאָה שֶׁנּוֹתְנִין עַל הָעַיִן) עָבֶה עַל הָעַיִן אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לְהַנִּיחוֹ בְּשַׁבָּת; וְלָתֵת מֻגְמָר תַּחַת הַכֵּלִים וְהֵם מִתְגַּמְּרִים מֵאֲלֵיהֶם כָּל הַשַּׁבָּת וַאֲפִלּוּ מֻגְמָר מֻנָּח בַּכְּלִי, דְּאֵין אָדָם מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת כֵּלִים; וְלָתֵת שְׂעוֹרִים בְּגִיגִית לִשְׁרוֹתָן; וְטוֹעֲנִין בְּקוֹרַת בֵּית הַבַּד וְהַגַּת מִבְּעוֹד יוֹם עַל זֵיתִים וַעֲנָבִים, וְהַשֶּׁמֶן וְהַיַּיִן הַיּוֹצֵא מֵהֶם מֻתָּר וְע''ל סִימָן ש''כ סָעִיף ב'; וְכֵן בֹּסֶר וּמְלִילוֹת שֶׁרִסְקָן מִבְּעוֹד יוֹם מֻתָּרִים הַמַּשְׁקִים הַיּוֹצְאִים מֵהֶם; וּמֻתָּר לָתֵת חִטִּים לְתוֹךְ רֵחַיִם שֶׁל מַיִם, סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה. הגה: וְלֹא חַיְשִׁינָן לְהַשְׁמָעַת קוֹל, שֶׁיֹּאמְרוּ רֵחַיִם שֶׁל פְּלוֹנִי טוֹחֲנוֹת בְּשַׁבָּת. וְיֵשׁ אוֹסְרִים בְּרֵחַיִם וּבְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ לְהַשְׁמָעַת קוֹל (טוּר וְתוֹסָפוֹת וְהָרֹא''שׁ פ''ג דְּשַׁבָּת, וּסְמַ''ג וְסה''ת וְהגה''מ ופ''ז וּתְשׁוּבַת מהרי''ו סִימָן ק''ל וְאָגוּר) וְהָכֵי נָהוּג לְכַתְּחִלָּה, מִיהוּ בִּמְקוֹם פְּסֵידָא יֵשׁ לְהָקֵל כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סוֹף סִימָן רמ''ד. וּמֻתָּר לְהַעֲמִיד כְּלִי מִשְׁקֹלֶת שֶׁקּוֹרִין זייגע''ר מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁמַּשְׁמִיעַ קוֹל לְהוֹדִיעַ הַשָּׁעוֹת בְּשַׁבָּת, כִּי הַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁדַּרְכָּן לְהַעֲמִידוֹ מֵאֶתְמוֹל (טוּר אָגוּר), וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן של''ח.

באר היטב (ט) קול. ואיכא זילותא דשבת. ואם הרחיים של עכו''ם פשיטא דשרי ליתן לתוכה מבע''י ואם הישראל נותן לעכו''ם החטים מע''ש אפי' העכו''ם טוחנו בשבת שרי כמ''ש ס''ב ובלבד שלא יעמוד הישראל אצלו דאז מיחזי כשלוחו אבל אם השעה צריכה לכך כגון סמוך לפסח רשאי הישראל לשמור הרחיים שלא יתחמץ דהא שבות דשבות הוא דהא אפי' נותן הישראל לרחיים בשבת ליכא חיוב חטאת עד שיטחן ברחיים של יד וכ''מ מתוס' דף י''ח ע''א ד''ה ונימא מר כו' דטעמא דב''ש דגזרינן וכו' וקשה דמ''מ לימא גבי רחיים נמי משום גזירה אע''כ אפילו נתנו בשבת ליכא חיוב חטאת עכ''ל מ''א ע''ש ולא דק בזה דלא מצי למימר משום גזירה דא''כ קשיא רישא דברייתא מוגמר אמאי שרי וכ''כ מהרש''א ע''ש ודו''ק. (וכן בס' אליהו רבה תמה בזה על מ''א וסיים מ''מ לדינא נ''ל דמותר לשמרו אף שלא במקום מצוה כדלעיל ס''ס רמ''ד:

ו לֹא יֵצֵא אָדָם עֶרֶב שַׁבָּת סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה בְּמַחֲטוֹ (י) בְּיָדוֹ, וְלֹא בְּקֻלְמוּסוֹ, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיוֹצִיא. אֲבָל מֻתָּר לָצֵאת בִּתְפִלִּין סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, לְפִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹכְחָן.

באר היטב (י) בידו. ובבגדו שרי. מ''א ועט''ז:

ז מִצְוָה לְמַשְׁמֵשׁ אָדָם (יא) בְּכֵלָיו בְּעֶרֶב שַׁבָּת סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהֶם דָּבָר שֶׁאָסוּר לָצֵאת בּוֹ בְּשַׁבָּת.

באר היטב (יא) בכליו. ויתיר חגורו ויקח כל התלוי בו. ד''מ כלבו. ואפי' לדידן דליכא רה''ר מצוה למשמש דשמא יש אצלו דבר המוקצה. מ''א:

סימן רנג - דין כירה ותנור לתן עליה הקדרות בערב שבת
ובו ה' סעיפים
א כִּירָה שֶׁהִיא עֲשׂוּיָה כִּקְדֵרָה וְשׁוֹפְתִין עַל פִּיהָ קְדֵרָה לְמַעְלָה, וְיֵשׁ בָּהּ מָקוֹם שְׁפִיתַת שְׁתֵּי קְדֵרוֹת, אִם הֻסְקָה בְּגֶפֶת שֶׁהוּא פְּסֹלֶת שֶׁל זֵיתִים אוֹ בְּעֵצִים, אָסוּר לִתֵּן עָלֶיהָ תַּבְשִׁיל מִבְּעוֹד יוֹם לְהַשְׁהוֹתוֹ עָלֶיהָ, אֶלָּא אִם כֵּן נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ וְהוּא מִצְטַמֵּק (פי' הוֹלֵךְ וְחָסֵר) וְרַע לוֹ, דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא יְחַתֶּה, אוֹ שֶׁהָיָה (א) חַי שֶׁלֹּא נִתְבַּשֵּׁל כְּלָל דְּכֵיוָן שֶׁהוּא חַי מַּסִיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנָּה עַד לְמָחָר, וּבְכָל הַלַּיְלָה יָכוֹל לְהִתְבַּשֵׁל בְּלֹא חִתּוּי, אֲבָל אִם נִתְבַּשֵּׁל קְצָת וְלֹא נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ, וַאֲפִלּוּ נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ וְהוּא מִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ, חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יְחַתֶּה וְאָסוּר לְהַשְׁהוֹתוֹ עָלֶיהָ אֶלָּא אִם כֵּן גָּרַף דְּהַיְנוּ שֶׁהוֹצִיא מִמֶּנָּה כָּל הַגֶּחָלִים, אוֹ קָטַם דְּהַיְנוּ שֶׁכִּסָה הַגֶּחָלִים (ב) בְּאֵפֶר לְמַעֵט חֻמָּם; וְאִם נָתַן בָּהּ חֲתִיכָה (ג) חַיָּה, מֻתָּר כְּאִלּוּ הָיְתָה כֻּלָּהּ חַיָּה דְּעַל יְדֵי כָּךְ מַסִיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנָּה. וַאֲפִלּוּ אֵינָהּ גְּרוּפָה (פי' שֶׁמָּשַׁךְ הַגֶּחָלִים מֵהַתַּנּוּר) וּקְטוּמָה (פי' שֶׁכִּסָה הַגֶּחָלִים בְּאֵפֶר), מֻתָּר (ד) לִסְמֹךְ לָהּ קְדֵרָה בְּסָמוּךְ חוּצָה לָהּ; וְאִם הֻסְקָה בְּקַשׁ אוֹ בִּגְבָבָא, מֻתָּר לִשְׁהוֹת עָלֶיהָ אֲפִלּוּ אֵינָהּ לֹא גְּרוּפָה וְלֹא קְטוּמָה. הגה: שְׁתֵּי כִּירוֹת הַמַּתְאִימוֹת זוֹ אֵצֶל זוֹ וְדֹפֶן שֶׁל חֶרֶס בֵּינֵיהֶם, הָאַחַת גְּרוּפָה וּקְטוּמָה וְהַשְּׁנִיָּה אֵינָהּ גְּרוּפָה וּקְטוּמָה, מֻתָּר לִשְׁהוֹת עַל הַגְּרוּפָה וּקְטוּמָה אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיף הֲבָל מִשֶּׁאֵינָהּ גְּרוּפָה וּקְטוּמָה (גמ' פֶּרֶק כִּירָה). (ה) וְתַנּוּר, אֲפִלּוּ אִם הֻסַק בְּקַשׁ וּגְבָבָא, אָסוּר אֲפִלּוּ לִסְמֹךְ לוֹ, אֲפִלּוּ אִם הוּא גָּרוּף וְקָטוּם. הגה: (ו) כֹּל זְמַן שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי). וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לִשְׁהוֹת בְּתוֹכוֹ אוֹ עַל גַּבּוֹ. וְכֻפָּח, שֶׁהוּא מְקוֹם שְׁפִיתַת קְדֵרָה אַחַת, אִם הֻסַק בְּקַשׁ אוֹ גְּבָבָא דִּינוֹ כְּכִירָה; בְּגֶפֶת אוֹ בְּעֵצִים, דִּינוֹ כְּתַנּוּר. וְהַתַּנּוּרִים שֶׁלָּנוּ דִּינָם כְּכִירָה. (רַ''ן ר''פ כִּירָה וְכָל בּוֹ וְכֵן מַשְׁמָע מִפֵּרוּשׁ רַשִׁ''י). וְאִם שָׁכַח וְשָׁהָה, אִם הוּא תַּבְשִׁיל שֶׁבֻּשַּׁל כָּל צָרְכּוֹ, מֻתָּר אֲפִלּוּ הוּא מִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ; וְאִם הוּא תַּבְשִׁיל שֶׁהִתְחִיל לְהִתְבַּשֵׁל וְלֹא בֻּשַּׁל כָּל צָרְכּוֹ, (ז) אָסוּר עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת; וְאִם עָבַר וְשָׁהָה אָסוּר בִּשְׁנֵיהֶם. הגה: עַד בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ (הגה''א וְרַמְבַּ''ם פ''ג). וְאִם הֶחֱזִירָהּ (ח) עַכּוּ''ם בְּשַׁבָּת, דִּינוֹ (ט) כְּשָׁכַח וְשָׁהָה (הָג''א); וְאִם הֶחֱזִירָם (י) יִשְׂרָאֵל, דִּינוֹ כְּעָבַר וְשָׁהָה (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי), וְאִם מִצְטַמֵּק וְרַע לוֹ, מֻתָּר שֶׁהֲרֵי לֹא נֶהֱנֶה מִן הָאִסּוּר (בֵּית יוֹסֵף) וְעַיִּןִ לְעֵיל רֵישׁ סי' רנ''ז. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי (פי' שֵׁם אָדָם שֶׁהָיָה אוֹכֵל מַאֲכָלוֹ שֶׁלֹּא נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ), אוֹ שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ וּמִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ, מֻתָּר לְהַשְׁהוֹתוֹ עַל גַּבֵּי כִּירָה. הגה: אוֹ אֲפִלּוּ עַל גַּבֵּי תַּנּוּר (הַמַּגִּיד פ''ג וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי וּמַיְמוֹנִי פ''ג וְרֵישׁ פ' כִּירָה וּבֵית יוֹסֵף), אֲפִלּוּ הֻסַק בְּגֶפֶת וְעֵצִים וַאֲפִלּוּ אֵינָהּ גְּרוּפָה וּקְטוּמָה; וְלֹא הֻזְכְּרָה גְּרוּפָה וּקְטוּמָה וְהֻסַק בְּקַשׁ וּגְבָבָא אֶלָּא כְּשֶׁהִתְחִיל לְהִתְבַּשֵׁל וְלֹא הִגִּיעַ לְמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי; וְכֵן לְעִנְיַן אִם נָטַל הַקְּדֵרָה מֵעָלֶיהָ וּבָא לְהַחְזִירָהּ עָלֶיהָ בְּשַׁבָּת; וְאִם שָׁכַח וְשָׁהָה תַּבְשִׁיל שֶׁהִתְחִיל לְהִתְבַּשֵׁל וְלֹא הִגִּיעַ לְמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי, אָסוּר. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם עָבַר וְשָׁהָה. הגה: וְנָהֲגוּ לְהָקֵל כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה. וְכָל זֶה בְּעִנְיַן שְׁהִיָּה, שֶׁהַקְּדֵרָה יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵא שֶׁל בַּרְזֶל אוֹ עַל גַּבֵּי אֲבָנִים וְאֵינָהּ נוֹגַעַת בַּגֶּחָלִים; אֲבָל הַטְמָנָה עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים, לד''ה אָסוּר. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ אִם הַקְּדֵרָה עוֹמֶדֶת עַל גַּבֵּי הָאֵשׁ מַמָּשׁ, כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְגֻלָּה לְמַעֲלָה לֹא מִקְרֵי הַטְמָנָה, וְשָׁרֵי; וְכֵן הַמִּנְהָג, רַק שֶׁנִּזְהָרִים לְנַתְּקָן קְצָת קֹדֶם הַשַּׁבָּת מִן הָאֵשׁ כְּדֵי שֶׁיּוּכַל יִשְׂרָאֵל לַהֲסִירוֹ מִשָּׁם; וְאִם לֹא נִתְקוֹ מִן הָאֵשׁ וְנִמְצְאוּ עַל גַּבֵּי הָאֵשׁ בְּשַׁבָּת, יֵשׁ לַהֲסִירוֹ מִשָּׁם (יא) עַל יְדֵי עַכּוּ''ם; וְאִם לֵיכָּא עַכּוּ''ם, מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לַהֲסִירוֹ מִשָּׁם. וְיִזָּהֵר שֶׁיִּקָּחֶנּוּ מִשָּׁם בְּנַחַת וְלֹא יְנַעְנַע הַגֶּחָלִים, וְאָז אַף אִם יְנַעְנְעָן קְצָת, דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּן שָׁרֵי (מָרְדְּכַי ר''פ כִּירָה וְהַגמי''י פ''ו).

באר היטב (א) חי. פי' אז שרי ליתנו סמוך לחשיכה ממש אבל אם נתנו מבע''י אסור דכבר נתבשל קצת קודם שבת וצריך לסלקו משחשיכה אא''כ נתבשל כל צרכו קודם שבת עי' סי' רנ''ד: (ב) באפר. ואין צריך לקטום עד שאינו ניכר שם אש כלל רק בקטימה כל שהוא סגי ר''ן ב''י. ואפי' הובערה אח''כ שרי כיון דגילה דעתו דלא בעיא לגחלים סגי: (ג) חיה. דוקא חתיכת בשר אבל ירק לא מהני. ב''י: (ד) לסמוך לה. אפי' בשבת כמ''ש רמ''א ס''ס זה: (ה) ותנור. מתוך שקצר למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה: (ו) כ''ז שהיד סולדת בו. עיין ס''ה בהג''ה: (ז) עד מוצאי שבת. לכל אדם כמו שכתב הטור וכן כתב בד''מ מ''א: (ח) עכו''ם. לצורך ישראל והתבשיל מצטמק ויפה לו: (ט) ושהה. דלא נהנה ממנו כ''כ כיון שכבר היה ראוי לאכול: (י) ישראל. ובשבת אפי' בשוגג דינו כעבר ושהה ואסור אם מצטמק ויפה לו ומיהו נ''ל בזה דלאחרים שרי מ''א. (ובס' אליהו רבה אוסר גם לאחרים במצטמק ויפה לו לדעה זו ע''ש:) (יא) ע''י עכו''ם. בתשו' רמ''א סי' ק''ב מתיר לפתוח התנור בליל שבת והעכו''ם חוזר וסותם אם נתבשל המאכל כמב''ד אבל אסור לומר לו לטוח בטיט וכתב בדרשות מהרי''ל פעם א' הטמינו בתנור לצורך שבת ונכבה האש וקראו לגוי בליל שבת והוציא הקדירות והדליק האש והטמין שנית והתיר מהרי''ל ז''ל החמין לאותה שבת והזהיר מלעשות עוד דאיסור קא עביד עכ''ל וכתב הע''ת ונראה דמיירי כשכבר נתבשלו הקדרות כמאכל ב''ד. ואפ''ה לפע''ד הפריז על מידותיו להקל יותר מדאי ע''ש:

ב כִּירָה שֶׁהִיא גְּרוּפָה וּקְטוּמָה וְנָטַל הַקְּדֵרָה מֵעָלֶיהָ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, מֻתָּר לְהַחְזִירָהּ כָּל זְמַן שֶׁהִיא (יב) רוֹתַחַת. הגה: וְעוֹדָהּ בְּיָדוֹ (טוּר), וְלֹא הִנִּיחָהּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע. הגה: וְדַעְתּוֹ (יג) לְהַחְזִירָהּ (טוּר); וְדַוְקָא עַל (יד) גַּבָּהּ, אֲבָל לְתוֹכָהּ אָסוּר. וּבְתַנּוּר, אָסוּר לְהַחֲזִיר אֲפִלּוּ הוּא גָּרוּף וְקָטוּם; וְהוּא הַדִּין לְכֻפָּח, אִם הִסִיקוֹ בְּגֶפֶת וְעֵצִים. הגה: וְדַוְקָא שֶׁהַתַּבְשִׁיל מְבֻשָּׁל כָּל צָרְכּוֹ (בֵּית יוֹסֵף), וְאָז מֻתָּר לְהַחֲזִירוֹ, וַאֲפִלּוּ לְכִירָה אַחֶרֶת, אֲבָל אִם לֹא נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ אָסוּר, אֲפִלּוּ בְּאוֹתָהּ כִּירָה (מַיְמוֹנִי פ''ג). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה אֵינוֹ אָסוּר רַק כְּשֶׁנְּטָלוֹ מִן הַכִּירָה (טו) מִבְּעוֹד יוֹם, וְלֹא הֶחֱזִירוֹ עַד שֶׁחָשְׁכָה; אֲבָל אִם לְקָחוֹ מִשָּׁם מִשֶּׁחָשְׁכָה, אֲפִלּוּ הִנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע מֻתָּר (רַ''ן פ' כִּירָה וְכָל בּוֹ), וְכֵן נוֹהֲגִים לְהָקֵל בַּתַּנּוּרִים שֶׁלָּנוּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם דִּין כִּירָה, וְסוֹמְכִין עַצְמָם עַל דִּבְרֵי הַמְקִלִּין, וְטוֹב לְהַחְמִיר. מִיהוּ (טז) אִם נִצְטַנֵּן, לְכֻלֵּי עָלְמָא אָסוּר (בֵּית יוֹסֵף). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הוֹצִיא מַאֲכָל מִן הַתַּנּוּר (בְּשַׁבָּת), אָסוּר לְהַנִּיחוֹ בְּכַרִים (יז) וּבִכְסָתוֹת (הגה''מ פ''ז). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל שֶׁהוּא סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, אוֹ סָמוּךְ לְבָרְכוּ שֶׁהוּא קַבָּלַת שַׁבָּת לְדִידָן, (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי), אִם הוּא סָמוּךְ כָּל כָּךְ שֶׁאִם נִצְטַנֵּן הַקְּדֵרָה אִי אֶפְשָׁר לְהַרְתִּיחָהּ מִבְּעוֹד יוֹם, דִּינוֹ כְּמוֹ (יח) בְּשַׁבָּת עַצְמוֹ. וְיֵשׁ מְקִלִּין בָּזֶה, וְהַמִּנְהָג לְהָקֵל, אַךְ טוֹב לְהַחְמִיר בְּמָקוֹם שֶׁאֵין צֹרֶךְ כָּל כָּךְ. וְדַוְקָא עַל גַּבֵּי כִּירָה מַמָּשׁ, אֲבָל לִסְמֹךְ, אֲפִלּוּ סָמוּךְ לָאֵשׁ, בְּמָקוֹם שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ, שָׁרֵי אֲפִלּוּ סָמוּךְ (יט) לַחֲשֵׁכָה (הגמ''ר וְהַגמי''י). וּבְתַנּוּר אֵין (כ) חִלּוּק בֵּין לְהַחֲזִיר עָלָיו אוֹ לִסְמֹךְ אֶצְלוֹ; וְדַוְקָא בְּמָקוֹם שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת, אֲבָל אֵין הַיָּד סוֹלֶדֶת שָׁם, שָׁרֵי אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סי' שי''ח.

באר היטב (יב) רותחת. ונהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי כמ''ש סי' שי''ח ס''ד ועי' סוף סי' בהג''ה: (יג) להחזירה. וב''י ס''ל אפי' אין דעתו להחזיר שרי: (יד) גבה. ובכירות שלנו שהן פשוטות תוכה וע''ג א' הן ומותר. ש''ג. ואם יש אש על הכירה עי' סי' שי''ח סי''ד וט''ו: (טו) מבע''י. דאז בטלה הטמנה הראשונה והוי כמטמין לכתחלה בשבת משא''כ בנוטל בשבת: (טז) נצטנן. היינו לגמרי דשייך בו אח''כ בישול חדש ועי' סי' שי''ח. כתב הט''ז במקום דמותר להחזיר כאן מותר אפי' לסתום פי התנור בדף אחר החזרה דסתימת הדף לא מיקרי הטמנה. וכ''ז באין גחלים בוערות בתנור אבל יש גחלים בוערות זה פשוט במשנה דבאינו גרוף וקטום אפי' לב''ה אסור להחזירם אפי' בתנור דידן דדמי לכירה דאסור להחזיר בכל גווני עכ''ל: (יז) וכסתות. דגרע מלהחזיר לתנור דה''ל כתחלת הטמנה ד''מ. ואם הוא פתוח למעלה מותר דלא מיקרי הטמנה כמ''ש רמ''א. ט''ז: (יח) בשבת. ואם אינה מבושלת כל צרכו אסור להחזיר סמוך לחשיכה אבל חי לגמרי שרי סמוך לחשיכה ממש וכמ''ש ס''א. ואין ליטול הקדירה מהכירה וליתנה ע''ג התנור שאינו גרוף וקטום סמוך לחשיכה מ''א ועיין ס''ק כ''ו מש''ש לענין תנורים שלנו: (יט) לחשיכה. ואפילו נצטנן לגמרי דאל''כ אפי' בשבת שרי ועי' סי' שי''ח: (כ) חילוק. היינו בתנור שבזמן התלמוד. אבל כבר כתב הש''ע דתנורים שלנו הם ככירה:

ג הַמַּשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְרָאָה שֶׁהִקְדִּיחָה תַּבְשִׁילוֹ, וְיָרֵא פֶּן יַקְדִּיחַ יוֹתֵר, יָכוֹל לְהָסִיר וּלְהַנִּיחַ קְדֵרָה יְשָׁנָה (כא) רֵיקָנִית עַל פִּי הַכִּירָה וְאָז יָשִׂים הַקְּדֵרָה שֶׁהַתַּבְשִׁיל בְּתוֹכָהּ עַל גַּבֵּי הַקְּדֵרָה רֵיקָנִית; וְיִזָּהֵר שֶׁלֹּא יָשִׂים קְדֵרָתוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע, וְשֶׁתִּהְיֶה רוֹתַחַת. וּכְבָר נִתְבָּאֵר שֶׁנּוֹהֲגִים לְהָקֵל אַף אִם נְתָנָהּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע.

באר היטב (כא) ריקנית. דבריקנית חדשה לכ''ע אסור דמלבנה. מ''א:

ד יֵשׁ לִמְחוֹת בְּיַד הַנּוֹהֲגִים לְהַטְמִין מִבְּעוֹד יוֹם קוּמְקוּם שֶׁל מַיִם חַמִּין וְנוֹתְנִים אוֹתָם לְתוֹךְ הַקְּדֵרָה בְּשַׁבָּת כְּשֶׁהַתַּבְשִׁיל מִצְטַמֵּק וְע''ל סי' שי''ח.

ה מֻתָּר לָתֵת עַל פִּי קְדֵרַת חַמִּין בְּשַׁבָּת, תַּבְשִׁיל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל מֵעֶרֶב שַׁבָּת כָּל צָרְכּוֹ, כְּגוֹן (כב) פאנדי''ש וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, לְחַמְּמָן, לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בִּשּׁוּל בְּכָךְ; אֲבָל לְהַטְמִין תַּחַת הַבְּגָדִים הַנְּתוּנִים עַל גַּבֵּי הַמֵּחַם, וַדַּאי אָסוּר. הגה: וְהוּא הַדִּין שֶׁאָסוּר לְהַנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי כִּירָה, אֲפִלּוּ גְּרוּפָה וּקְטוּמָה, דְּלֹא הִתִּירוּ אֶלָּא חֲזָרָה וּכְדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר. וְיֵשׁ מַתִּירִין לִתֵּן לְתוֹךְ הַתַּנּוּר שֶׁאָפוּ בּוֹ מִבְּעוֹד יוֹם, דְּמֵאַחַר שֶׁלֹּא הִטְמִינוּ בּוֹ רַק אָפוּ בּוֹ מִבְּעוֹד יוֹם לֹא נִשְׁאַר בּוֹ רַק הֲבָל מְעַט וְאֵין לָחוּשׁ לְבִשּׁוּל (כָּל בּוֹ), וּבִלְבַד שֶׁלֹּא נִצְטַנֵּן לְגַמְרֵי. וְיֵשׁ מַחְמִירִין בָּזֶה. וְאִם הַחֹם כָּל כָּךְ בַּתַּנּוּר שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ, אָסוּר וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן שי''ח. וְכָל הַדְּבָרִים שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת מִדְּבָרִים אֵלּוּ, אָסוּר לוֹמַר לְעַכּוּ''ם לַעֲשׂוֹת. לָכֵן אָסוּר לוֹמַר לְעַכּוּ''ם לְהָחֵם הַקְּדֵרָה אִם נִצְטַנֵּן; וְאִם עָשָׂה כֵן, אָסוּר לְאָכְלוֹ אֲפִלּוּ צוֹנֵן (בֵּית יוֹסֵף וְהָרַשְׁבָּ''א בִּתְשׁוּבָה). אָמְנָם אִם לֹא נִצְטַנֵּן כָּל כָּךְ, שֶׁעֲדַיִן רְאוּיִים לֶאֱכֹל, אִם חִמְּמוּ אוֹתוֹ הָעַכּוּ''ם, מֻתָּרִין לֶאֱכֹל. לָכֵן נוֹהֲגִין שֶׁהָעַכּוּ''ם מוֹצִיאִין הַקְּדֵרוֹת מִן הַתַּנּוּרִים שֶׁמַּטְמִינִים בָּהֶן וּמוֹשִׁיבִין אוֹתָן אֵצֶל תַּנּוּר בֵּית הַחֹרֶף אוֹ עָלָיו (כג) וּמַבְעֶרֶת אַחַר כָּךְ הַתַּנּוּר הַהוּא וְעַל יְדֵי זֶה הַקְּדֵרוֹת חוֹזְרִים וְנִרְתָּחִים. אֲבָל עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, אָסוּר (כד) בִּכְהַאי גַּוְנָא (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן). אֲבָל אִם הַקְּדֵרוֹת עֲדַיִן חַמִּין, מֻתָּר (כה) לְהַעֲמִידָן אֵצֶל (כו) תַּנּוּר בֵּית הַחֹרֶף, מֵאַחֵר שֶׁנִּתְבָּאֵר דְּתַנּוּרִים שֶׁלָּנוּ יֵשׁ לָהֶם דִּין כִּירָה, וּסְמִיכָה בְּכִירָה שֶׁאֵינָהּ גְּרוּפָה וּקְטוּמָה כְּדִין גְּרוּפָה וּקְטוּמָה לְעִנְיַן נְתִינָה עָלֶיהָ. וּכְבָר נִתְבָּאֵר שֶׁנָּהֲגוּ לְהָקֵל בַּחֲזָרָה בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ הִנִּיחָהּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע, וְהוּא הַדִּין לִסְמֹךְ לְתַנּוּר שֶׁאֵינוֹ גָּרוּף וְקָטוּם הוֹאִיל וְהַקְּדֵרָה עֲדַיִן חַם וּמְבֻשָּׁל כָּל צָרְכּוֹ, וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט לְהַתִּיר וְע''ל סי' שי''ח.

באר היטב (כב) פנאדי''ש. עיין סי' שי''ח סעיף ט''ו: (כג) ומבערת. ופי' כיון דאסור אמירה לנכרי להחם אם כן אסור לומר לעכו''ם להעמיד התבשיל שנתקרר על התנור שהוסק. ולכן נוהגין שהעכו''ם נותנין התבשיל שנתקרר לגמרי על התנור קודם שהוסק מ''א. וט''ז חולק על היתר זה וכתב שאין לבעל נפש לסמוך על היתר זה ע''ש באורך: (כד) בכה''ג. דה''ל כאחד נותן הקדרה ואחד נותן האור דהראשון פטור אבל אסור משא''כ באמירה לעכו''ם דשרי דהא עיקר כוונתו להחם הבית דשרי כמ''ש ס''ס רע''ו. ומזה נ''ל היתר שאם נתן העכו''ם מים לתוך הקדירה הקבוע בתנור ונתחממו שמותר הישראל ליהנות מהם להדיח בהם כלים ואפשר דאפי' נתן העכו''ם המים אחר שהוסק התנור דשרי אבל ישראל אסור ליתן המים אפי' קודם שהסיקו מיהו כשהכלים מלוכלכים בשומן נ''ל דאסור לשפוך רותחים עליהם ובשם מהר''פ מ''כ שמותר כיון שאינו מכוין אלא לצחצחן ול''נ שיניח הכלי תוך המים ולא יערה עליהם. מ''א: (כה) להעמידן. אפי' ישראל: (כו) תנור. אבל עליו אסור כיון שאינו גרוף וקטום ובתנורים שלנו שרי ליתן אפי' האש בתוך התנור כיון שיש מעזיבה המפסיק בין האש וכ''כ מהרי''ל אם הניח עץ או דף על תנור מותר להניח עליה קדירה. ונקוט האי כללא בידך דכל הנך שריותא המוזכרים בסי' זה אינו אלא בתבשיל חם אבל בתבשיל קר או שאר דברים קרים עי' סי' שי''ח איזה אסור משום בישול דאורייתא מ''א ועיין ס''ס רנ''ט בקיצור דינים:

סימן רנד - דיני תבשילין המוכנים מערב שבת כדי להגמר בשבת
ובו ט' סעיפים
א אַף עַל פִּי שֶׁבָּשָׂר חַי מֻתָּר לְהַשְׁהוֹתוֹ, הָנֵי מִלֵּי בִּקְדֵרָה, אֲבָל בִּצְלִי שֶׁאֵצֶל (א) הָאֵשׁ אָסוּר לְהַנִּיחוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, שֶׁמְּמַהֵר לְהִתְבַּשֵׁל וְאָתֵי לְחַתּוּיֵי. וְהָנֵי מִלֵּי בִּבְשַׂר שׁוֹר אוֹ עֵז, אֲבָל בְּשַׂר גְּדִי וְעוֹף שֶׁהֵם מְנֻתָּחִים לְאֵיבָרִים, מֻתָּר דְּלֹא חַיְישִׁינָן לְחִתּוּי, שֶׁאִם יְחַתֶּה בְּגֶחָלִים יִתְחָרֵךְ (פי' יָצָא מִגֶּדֶר הַצְלִי וְנִכְנַס בְּגֶדֶר הַנִּשְׂרָף) הַבָּשָׂר, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא חֲמִימוּת הָאֵשׁ בִּלְבַד. וְאִם הוּא בְּתַנּוּר, וְטָח פִּיו בְּטִיט, בֵּין גְּדִי וְעוֹף שְׁלֵמִים בֵּין בְּשַׂר שׁוֹר אוֹ עֵז, מֻתָּר דְּלֹא חַיְישִׁינָן לְחִתּוּי, שֶׁאִם בָּא לִפְתֹּחַ הַתַּנּוּר וּלְחַתּוֹת, תִּכָּנֵס הָרוּחַ, וְיִצְטַנֵּן הַתַּנּוּר, וְיִתְקַּשֶּׁה הַבָּשָׂר וְיַפְסִיד. הגה: וְאֵין חִלּוּק בָּזֶה בֵּין אִם הוּא חַי לְגַמְרֵי אוֹ שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל קְצָת (בֵּית יוֹסֵף) וְכָל זְמַן שֶׁחֲלַל הַגּוּף שָׁלֵם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלָיו רֹאשׁוֹ וּכְרָעָיו, מִקְרֵי שָׁלֵם (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי). וְיֵשׁ מַחְמִירִין וְסוֹבְרִין דִּבְתַנּוּר טוּחַ בְּטִיט, הַכֹּל שָׁרֵי; וְעַל גַּבֵּי הָאֵשׁ שֶׁהוּא מְגֻלֶּה, הַכֹּל אָסוּר; וּבְתַנּוּר שֶׁפִּיו מְכֻסֶּה אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ טוּחַ בְּטִיט, אָז יֵשׁ לְחַלֵּק בֵּין גְּדִי וְעוֹף לִשְׁאָר בָּשָׂר, כַּדֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר, וְהָכֵי נָהוּג כִּסְבָרָא זוֹ. (טוּר וְהָגָ''א וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ''י וּסְמַ''ג וּסְמַ''ק וְסֵפֶר הַתְּרוּמָה).

באר היטב (א) האש. משמע דבצלי קדר שרי. מ''א:

ב אֵין צוֹלִין בָּצָל וּבֵיצָה אוֹ בָּשָׂר עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּצָּלֶה מִבְּעוֹד יוֹם מִשְּׁנֵי צְדָדָיו, כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי שֶׁהוּא חֲצִי (ב) בִּשּׁוּלוֹ. אֲפִלּוּ הוּא בְּשַׂר גְּדִי, דְּכֵיוָן שֶׁהִנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ אֶלָּא שֶׁיִּצָּלֶה מְהֵרָה וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְחָרֵךְ, הִלְכָּךְ חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יְחַתֶּה; אֲבָל כְּשֶׁנִּצְלֶה כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי, לֹא חַיְישִׁינָן דִּלְמָא אָתֵי לְחַתּוּיֵי, אֲפִלּוּ אִם הוּא בְּשַׂר שׁוֹר, שֶׁמֵּאַחַר שֶׁהוּא רָאוּי לַאֲכִילָה לָמָּה יְחַתֶּה לְהַפְסִידוֹ.

באר היטב (ב) בישולו. ועי' סי' קי''ג די''א שהוא שליש בישולו והכא פסק לחומרא משום חומרא דשבת:

ג אִם עָבַר, אוֹ שָׁכַח, וְנִצְלָה בְּשַׁבָּת (ג) בְּאִסוּר, אָסוּר.

באר היטב (ג) אסור. ודוקא בשנתן על גבי האש שהוא מגולה אבל כשנתן לתוך התנור מכוסה אפי' בשר עז שרי בדיעבד. ב''ח מ''א:

ד פֵּרוֹת שֶׁנֶּאֱכָלִין חַיִּין, מֻתָּר לִתְּנָם סְבִיב הַקְּדֵרָה אַף עַל פִּי שֶׂאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּצָּלוּ קֹדֶם (ד) חֲשֵׁכָה; וּמִיהוּ צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַחֲזִיר הַכִּסוּי אִם נִתְגַּלָּה מִשֶּׁחָשְׁכָה, וְשֶׁלֹּא לְהוֹסִיף עָלָיו עַד שֶׁיִּצָּלוּ, מִפְּנֵי (ה) שֶׁמְּמַהֵר לִגְמֹר בִּשּׁוּלָם בְּשַׁבָּת.

באר היטב (ד) חשיכה. דחשיבי כמו נתבשלו כמב''ד דהרי ראוין לאוכלן חיין ול''ד לבצל בס''ב דאסור דאין טוב לאוכלן חי כמו תפוחים וה''ה כל דבר שאין טוב לאוכלו חי דאסור. מ''א: (ה) שממהר. וכ''ש שאסור להניחם בשבת סמוך לתנור אפי' קודם שהוסק ועי' ס''ס רצ''ג. מ''א: מ''א:

ה אֵין נוֹתְנִין סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה פַּת בַּתַּנּוּר, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּקְרְמוּ (פִּי' שֶׁיַּעֲלֶה עַל פְּנֵי הַלֶּחֶם קְרוּם וּקְלִפָּה מֵחֲמַת הָאֵשׁ) פָּנֶיהָ הַמְדֻבָּקִים בַּתַּנּוּר; וְלֹא חֲרָרָהּ עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּקְרְמוּ פָּנֶיהָ שֶׁכְּנֶגֶד הָאֵשׁ. הגה: וְכָל שֶׁפּוֹרְסָהּ וְאֵין הַחוּטִין נִמְשָׁכִין, קָרוּי קְרִימַת פָּנִים (הגה''מ פ''ג); ופשטיד''א אוֹ (ו) פלאדי''ן, צָרִיךְ שֶׁיִּקְרְמוּ פָּנֶיהָ לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְיִתְבַּשֵּׁל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ כְּמַאֲכַל בֵּן דְּרוֹסַאי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ''ג וסה''ת וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי). וְאִם נָתַן אוֹתָם סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה וְלֹא קָרְמוּ פְּנֵיהֶם, אִם בְּמֵזִיד, אָסוּר עַד מ ''ש בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ; וְאִם (ז) בְּשׁוֹגֵג, אִם אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, מֻתָּר לוֹ לִרְדּוֹת מִמֶּנּוּ מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת, וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים שֶׁאֵין לָהֶם מַה יֹּאכְלוּ: בֹּאוּ וּרְדוּ לָכֶם מְזוֹן שָׁלֹשׁ (ח) סְעֻדּוֹת. וּכְשֶׁהוּא רוֹדֶה, לֹא יִרְדֶּה בְּמַרְדֶּה (פי' בְּרַחַת וּבְמִזְרֶה תַּרְגּוּם מַרְדֶּה פאל''ה בְּלַעַ''ז), אֶלָּא בְּסַכִּין וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשֶׂה בַּחֹל; וְאִם אִי אֶפְשָׁר לִרְדּוֹת בְּשִׁנּוּי, יִרְדֶּה בְּמַרְדֶּה; וְאִם נְתָנָהּ בִּכְדֵי שֶׁיִּקְרְמוּ פָּנֶיהָ, כֵּיוָן דְּלֹא עָבַד אִסוּרָא, וְצֹרֶךְ שַׁבָּת הוּא, רוֹדֶה כְּדַרְכּוֹ. וְשֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַיּוֹם, אָסוּר אֲפִלּוּ (ט) בְּשִׁנּוּי. הגה: וְכָל זֶה בְּתַנּוּר שֶׁאֵינוֹ טוּחַ בְּטִיט (הָגָ''א), אֲבָל אִם הוּא טוּחַ בְּטִיט אוֹ שֶׁאֵינוֹ אוֹפֶה לְצֹרֶךְ שַׁבָּת רַק למ''ש, דְּיֵשׁ לוֹ זְמַן לֶאֱפוֹתוֹ, מֻתָּר דְּלָא גָּזְרִינַן בִּכְהַאי גַּוְנָא שֶׁמָּא יְחַתֶּה (כָּל בּוֹ).

באר היטב (ו) פלאדי''ן. ופשוט דבכירה גרופה וקטומה הכל שרי ועוגה או מיני בצק שאופין בקדירה דינן כפת ב''ח. ובלבד שאינן ממולאין מ''א (ובספר אבן העוזר מיישב מה שהקשה הב''ח והט''ז ומ''א והעלה להלכה אין לאפות פת בע''ש סמוך לחשיכה אלא כדי שיקרמו פני התחתון או עליון אבל אם נאפה בכלי צריך שיקרמו פני העליון והתחתון וגם מה שבתוכה כמב''ד): (ז) בשוגג. והא דלא קנסינן גם בשוגג כמ''ש ס''ח שאני הכא כיון דאין לו מה יאכל שרי: (ח) סעודות. ואם יש לו פת אחד מזון לג' סעודות אסור להציל בשבת בשביל לחם משנה דעיקר היתר בפת דוקא משום דחייב לאכול פת בשבת וא''כ שאר תבשילין אסור כי אם באין לו לאכול כלל עיין מ''א: (ט) בשינוי. דרדיית הפת שבות היא:

ו וְאִם נְתָנוֹ בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ בְּמֵזִיד, מֻתָּר לוֹ לִרְדּוֹת קֹדֶם שֶׁיֹּאפֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי אִסוּר (י) סְקִילָה.

באר היטב (י) סקילה. ודוקא הוא אבל אחרים אסורים לרדות רי''ו:

ז בַּתַּנּוּרִים שֶׁלָּנוּ שֶׁאֵין בָּהֶם רְדִיָּה, מֻתָּר לְהוֹצִיא יוֹתֵר מִשָּׁלֹשׁ (יא) סְעֻדּוֹת בְּסַכִּין אוֹ בְּשׁוּם דָּבָר שֶׁיִּתְחֹב בּוֹ, וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יוֹצִיא בָּרַחַת מִשּׁוּם דְּמִחְזֵי כָּעֳבָדִין דְּחֹל.

באר היטב (יא) סעודות. ודוקא כשרוצה לאכול ממנו בשבת אבל אסור להוציא לצורך חול. מגן אברהם:

ח לֹא יְמַלֵּא אָדָם קְדֵרָה עֲסָסִיּוֹת (פי' מִינֵי קִטְנִיּוֹת הַגְּדֵלוֹת בָּאָרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא בְּבָבֶל) וְתוֹרְמוּסִין וְיִתֵּן לְתוֹךְ (יב) הַתַּנּוּר עֶרֶב שַׁבָּת סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, מִפְּנֵי שֶׁדְּבָרִים אֵלּוּ אֵינָם צְרִיכִים בִּשּׁוּל רַב וְדַעְתּוֹ עֲלֵיהֶם לְאָכְלָם לְאַלְתַּר, וּמִפְּנֵי כָּךְ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְבַּשְּׁלוּ כָּל עִקָּר, הֲרֵי הֵם כִּשְׁאָר תַּבְשִׁיל שֶׁהִתְחִיל לְהִתְבַּשֵּׁל וְלֹא נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ, שֶׁאָסוּר לְהַשְׁהוֹתוֹ; וְהוּא הַדִּין לְכִירָה וְכֻפָּח. הגה: כְּשֶׁאֵינָן גְּרוּפִים וּקְטוּמִים וְאֶפְשָׁר לְחַתּוֹת (בֵּית יוֹסֵף ומ''מ פ''ב), וְאִם עָשָׂה כֵן, אֲפִלּוּ בְּשׁוֹגֵג, אֲסוּרִים למ ''ש עַד כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ.

באר היטב (יב) התנור. ובטח פיו בטיט שרי. מ''א:

ט כַּיּוֹצֵא בּוֹ לֹא יְמַלֵּא חָבִית שֶׁל (יג) מַיִם וְיִתֵּן לְתוֹךְ הַתַּנּוּר עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה; וְאִם עָשָׂה כֵן, אֲסוּרִים לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ.

באר היטב (יג) מים. אע''ג דמים ראוין לשתות חיין מ''מ אין טובין כ''כ כפירות כמ''ש ס''ד או י''ל דהכא איירי דקא בעי לה להדחה ואז צריכין להיות חמין ולפ''ז אסור ליתן מים לתוך הקדירות שבתנורים אע''ג דמתכוין שלא יבקע הקדירה מ''מ הא קבעי לה להדחה וחיישינן שמא יחתה לכן צריך ליתנן מבע''י מ''א וע''ל סימן רנ''ג ס''ק כ''ד מש''ש בשם המ''א:

סימן רנה - הכנת האש קדם הכנסת שבת
ובו ג' סעיפים
א אֵין עוֹשִׂין מְדוּרָה מֵעֵצִים סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, עַד שֶׁיַּצִּית בָּהֶן הָאוּר בְּעִנְיָן שֶׁתְּהֵא הַשַּׁלְהֶבֶת עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ בְּלִי סִיּוּעַ עֵצִים אֲחֵרִים; וְאִם הוּא עֵץ יְחִידִי, צָרִיךְ שֶׁיֶּאֱחֹז הָאוּר בְּרֹב עָבְיוֹ וּבְרֹב הֶקֵּפוֹ וְאִם לֹא הֻדְלְקָה כָּל כָּךְ, אָסוּר לֵיהָנוֹת בָּהּ (א) בְּשַׁבָּת, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְחַתֶּה בָּהּ וְיָנִיד הָעֵצִים כְּדֵי שֶׁתַּעֲלֶה הַשַּׁלְהֶבֶת. וּכְשֶׁהֻדְלְקָה (ב) כַּשִּׁעוּר, יָכוֹל (ג) לְהִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּהּ בְּשַׁבָּת וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ, בֵּין אִם הוּא עַל גַּבֵּי קַרְקַע אוֹ עַל גַּבֵּי הַמְּנוֹרָה, וַאֲפִלּוּ הִיא מִדְּבָרִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין מֵהֶם פְּתִילָה לְשַׁבָּת.

באר היטב (א) בשבת. פי' אפי' הודלקה אח''כ לגמרי. מ''א: (ב) כשיעור. פי' קודם השבת: (ג) להתחמם. ומ''מ אין לישב בסמוך אצל זנבות האודים כי יש לחוש שיגע בהם כדי שיבעירו היטב כדרך שעושין במדורה שמהפכין שלא תכבה ט''ז עיין סי' ער''ה ס''ק ו' ע''ש:

ב יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבִּפְחָמִין אֲפִלּוּ לֹא אָחַז בָּהֶם הָאוּר אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא, שָׁרֵי מִפְּנֵי שֶׁהֵם דּוֹלְקִים וְהוֹלְכִים.

ג מְדוּרָה שֶׁל זֶפֶת, וְשֶׁל גָּפְרִית, וְשֶׁל קַשׁ וּגְבָבָא אֲפִלּוּ לֹא אָחַז בָּהֶם הָאוּר אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא, שָׁרֵי. וְכֵן מְדוּרָה שֶׁל קָנִים, וְשֶׁל גַּרְעִינֵי תְּמָרִים כְּשֶׁהֵם מְפֻזָּרִים. אֲבָל אִם הַקָּנִים אֲגֻדּוֹת, וְהַגַּרְעִינִים בַּסַל, צְרִיכִים שֶׁיַּצִּית בָּהֶם הָאוּר עַד שֶׁתְּהֵא הַשַּׁלְהֶבֶת עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים בְּהֶפֶךְ.

סימן רנו - ששה תקיעות שהיו תוקעין בערב שבת
ובו סעיף אחד
א כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּיִשּׁוּבָן, הָיוּ תּוֹקְעִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת שִׁשָּׁה תְּקִיעוֹת, כְּדֵי לְהַבְדִּיל אֶת הָעָם מִן הַמְּלָאכָה. הגה: וְנָהֲגוּ בַּקְּהִלּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת, שֶׁכָּל שֶׁהוּא סָמוּךְ לְשַׁבָּת כְּחֵצִי אוֹ שָׁעָה, שֶׁמַּכְרִיז שְׁלִיחַ צִבּוּר לְהָכִין עַצְמָן לְשַׁבָּת, וְהוּא בִּמְקוֹם הַתְּקִיעוֹת בִּימֵיהֶם, וְכֵן רָאוּי (א) לִנְהֹג בְּכָל מָקוֹם.

באר היטב (א) לנהוג כן. וכן נוהגין לשלוח איש לבטל הבעלי מלאכות ממלאכתן וגם ראוי לבעלי החניות שיסגרו כמו שעה קודם שבת כי ראיתי גדולה המכשלה שלפעמים בא שר א' ונמשך המו''מ עד הלילה ואשמם בראשיכם כתיב. וגם רוב העולם יש להם היתר כל עוד שלא אמרו ברכו אפי' הוא לילה ממש וזה ראיתי בעיני לכן יש להקדים אמירת ברכו ואין להמתין על אדם חשוב וגדול שעדיין לא בא כי זכות הוא שלא יתחלל שבת על ידו וחכם עיניו בראשו מ''א. ומצאתי מי שלא תיקן מאכלו יש להמתין עם ברכו ואם הוא סמוך לבה''ש אל ימתינו. ס''ח סימן רס''ב ובמ''א סימן רס''ג ס''ק ל' ע''ש:

סימן רנז - דיני הטמנת חמין
ובו ח' סעיפים
א אֵין טוֹמְנִין (א) בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל; אֲבָל בִּסְפֵק חֲשֵׁכָה, טוֹמְנִין בּוֹ. וְאֵין טוֹמְנִין בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֲבָל אֲפִלּוּ מִבְּעוֹד יוֹם, וְאִם הִטְמִין בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֲבָל, הַתַּבְשִׁיל (ב) אָסוּר אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד. וְדַוְקָא בְּצוֹנֵן, שֶׁנִּתְחַמֵּם אוֹ שֶׁנִּצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ, אֲבָל בְּעוֹמֵד (ג) בַּחֲמִימוּתוֹ כְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה, מֻתָּר. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם שָׁכַח וְהִטְמִין בְּשׁוֹגֵג בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל, שָׁרֵי (ד) לֶאֱכֹל (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא כְּשֶׁעוֹשֶׂה לְצֹרֶךְ לַיְלָה, אֲבָל כְּשֶׁמַּטְמִין לְצֹרֶךְ מָחָר, (ה) מֻתָּר לְהַטְמִין מִבְּעוֹד יוֹם בְּדָבָר שֶׁמּוֹסִיף הֶבֶל. (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק כִּירָה וּבֵית יוֹסֵף סוֹף סִימָן רנ''ג בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט), וּבְדִיעֲבַד יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל זֶה וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא רָגִיל לַעֲשׂוֹת כֵּן.

באר היטב (א) בשבת. ר''ל לאחר שנתבשל התבשיל רוצה להטמינו בדבר שישמור חומו כמ''ש סי' רנ''ג ס''ב בהג''ה והטעם דשמא ימצא קדירתו צוננת וירתיחנה. אבל ספק חשיכה סתם קדירות רותחות הם ובמוסיף הבל אפי' בע''ש אסור שמא יטמין ברמץ פי' אפר עם גחלים וזה אסור דשמא יחתה בגחלים משחשיכה: (ב) אסור. פירוש אפילו בשוגג ואע''ג דבשכח ושהה מתיר בסימן רנ''ג מכל מקום בהטמנה מחמירין טפי. מ''א: (ג) בחמימותו. וה''ה המטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל דשרי דהא אינו אלא עומד בחמימותו. מ''א: (ד) לאכול. ודוקא תבשיל שנתבשל כ''צ אבל נגמר בשולו בשבת אסור דלא עדיף משהיה. מ''א ועט''ז: (ה) מותר. דלא יחתה דבלא''ה יתבשל עד למחר:

ב אֲפִלּוּ תַּבְשִׁיל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ, אָסוּר לְהַטְמִין בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֲבָל. וּמִכָּל מָקוֹם לָשׂוּם כֵּלִי עַל הַתַּבְשִׁיל כְּדֵי לְשָׁמְרוֹ מִן הָעַכְבָּרִים, אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְטַנֵּף בָּעַפְרוּרִית, שָׁרֵי שֶׁאֵין זֶה כְּמַטְמִין לְהָחֵם אֶלָּא כְּשׁוֹמֵר וְנוֹתֵן כִּסוּי עַל הַקְּדֵרָה וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רנ''ג.

ג אֵלּוּ הֵם דְּבָרִים הַמּוֹסִיפִים הֶבֶל: פְּסֹלֶת שֶׁל זֵיתִים אוֹ שֶׁל שׂוּמְשֻׂמִין וְזֶבֶל וּמֶלַח וְסִיד וְחֹל, בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁים, וְתֶבֶן וְזַגִּין וּמוּכִין וַעֲשָׂבִים בִּזְמַן שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן (ו) לַחִין. וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵינָם מוֹסִיפִים הֲבָל: כְּסוּת וּפֵרוֹת וְכַנְפֵי יוֹנָה אוֹ שְׁאָר נוֹצוֹת (מהרר''א בְּהַגָּהוֹת) וּנְעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן וּנְסֹרֶת שֶׁל חָרָשִׁין (פי' הַקַשׁ הַדַּק הַנּוֹפֵל מִן הָעֵץ כְּשֶׁמְּגָרְרִים אוֹתוֹ בִּמְגֵרָה). הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמֻתָּר לְהַטְמִין בִּסְלָעִים, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין הֲבָל, דְּמִלְּתָא דְּלָא שְׁכִיחָא לֹא גָּזְרוּ בֵּיהּ רַבָּנָן (תּוֹסָפוֹת וּמָרְדְּכַי ר''פ לֹא יַחְפֹּר).

באר היטב (ו) לחין. צריך לומר דחשיב לתבן וזגים כחדא ומדסתם משמע דאפי' לחים מחמת ד''א אסור מ''א. ורוב פוסקים ס''ל דוקא לחים מחמת עצמן אסור ולא בלחין מחמת ד''א עיין עט''ז וביד אהרן:

ד אַף עַל פִּי שֶׁאֵין טוֹמְנִין בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין מוֹסִיף הֶבֶל, אִם טָמַן בּוֹ מִבְּעוֹד יוֹם וְנִתְגַּלָּה (ז) מִשֶּׁחָשְׁכָה, מֻתָּר לַחֲזֹר וּלְכַסוֹתוֹ; וְכֵן אִם רָצָה לְהוֹסִיף עָלָיו בְּשַׁבָּת, מוֹסִיף; וְכֵן אִם רוֹצֶה לִטְּלוֹ כֻּלּוֹ וְלָתֵת אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ, בֵּין שֶׁהָרִאשׁוֹן חַם יוֹתֵר מֵהַשֵּׁנִי בֵּין שֶׁהַשֵּׁנִי חַם יוֹתֵר מֵהָרִאשׁוֹן, אֲפִלּוּ לֹא הָיָה מְכֻסֶה אֶלָּא בְּסָדִין יָכוֹל לִטְּלוֹ לְכַסוֹתוֹ בִּגְלוֹפְקְרִין; וְהוּא שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה הַקְּדֵרָה כָּל צָרְכָּהּ; אֲבָל אִם אֵינָהּ מְבֻשֶּׁלֶת כָּל צָרְכּוֹ, אֲפִלּוּ לְהוֹסִיף עַל הַכִּסוּי, אָסוּר שֶׁתּוֹסֶפֶת זֶה גּוֹרֵם לָהּ לְהִתְבַּשֵׁל.

באר היטב (ז) משחשיכה. אבל אם נתגלה מבע''י אסור לכסותו בשבת דה''ל כמטמין לכתחלה ועי' סימן רנ''ג ס''ב בהג''ה. וב''ח מיקל אפי' אם נתגלה מבע''י:

ה אִם פִּנָּה הַתַּבְשִׁיל בְּשַׁבָּת מִקְּדֵרָה שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהּ לִקְדֵרָה אַחֶרֶת, מֻתָּר (ח) לְהַטְמִינוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל.

באר היטב (ח) להטמינו. דלא אסרו להטמין בשבת אלא דבר חם שהוא בכ''ר שנתבשל אבל אם פינה ה''ל כמטמין את הצונן דמותר ומט''ז נראה דאפי' החזירו לכלי הראשון נמי שרי דכבר אין לו דין כ''ר ואפשר אפי' בכ''ר אם נתקרר קצת שרי להטמינו מ''א ועי' סי' שי''ח:

ו מֻתָּר לְהַטְמִין בְּשַׁבָּת דָּבָר צוֹנֵן בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטַנֵּן בְּיוֹתֵר אוֹ כְּדֵי שֶׁתָּפִיג צִנָּתוֹ; אֲבָל בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל, וַאֲפִלּוּ לְהַטְמִין צוֹנֵן גָּמוּר וַאֲפִלּוּ מִבְּעוֹד יוֹם, נָמֵי אָסוּר.

ז כָּל הֵיכָא דְּאָסְרִינַן הַטְמָנָה, אֲפִלּוּ בִּקְדֵרָה מְבֻשֶּׁלֶת כָּל צָרְכּוֹ אָסְרִינַן, וַאֲפִלּוּ מִצְטַמֵּק וְרַע לוֹ. הגה: וְכֵן עִקָּר. וְיֵשׁ מְקִלִּין וְאוֹמְרִים דְּכָל שֶׁהוּא חַי לְגַמְרֵי אוֹ נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ, מֻתָּר בְּהַטְמָנָה כְּמוֹ (ט) בְּשִׁהוּי, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן רנ''ג. וּבְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהָקֵל עַל פִּי סְבָרָא זוֹ, אֵין לִמְחוֹת בְּיָדָם. אֲבָל אֵין לִנְהֹג כֵּן בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת.

באר היטב (ט) בשיהוי. ולדעת י''א אפי' נתבשל כמב''ד כמ''ש סי' רנ''ג:

ח אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְהַשְׁהוֹת קְדֵרָה עַל גַּבֵּי כִּירָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גֶּחָלִים עַל פִּי הַדְּרָכִים שֶׁנִּתְבָּאֲרוּ בְּסי' רנ''ג, אִם הוּא מְכֻסֶה בִּבְגָדִים אַף עַל פִּי שֶׁהַבְּגָדִים אֵינָם מוֹסִיפִים הֲבָל מֵחֲמַת עַצְמָן מִכָּל מָקוֹם מֵחֲמַת אֵשׁ שֶׁתַּחְתֵּיהֶם מוֹסִיף הֲבָל (וְאָסוּר). וּמִיהוּ כָּל שֶׁהוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵין הַבְּגָדִים נוֹגְעִים בַּקְּדֵרָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ אֵשׁ תַּחְתֶּיהָ, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה דֶּרֶךְ הַטְמָנָה, שָׁרֵי. הִלְכָּךְ הֵיכָא שֶׁמַּעֲמִיד קְדֵרָה עַל כִּירָה אוֹ כֻּפָּח שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם גֶּחָלִים, וְאֵין שׁוּלֵי הַקְּדֵרָה נוֹגְעִים (י) בַּגֶּחָלִים, שִׁהוּי מִקְרֵי וּמֻתָּר עַל פִּי הַדְּרָכִים שֶׁנִּתְבָּאֲרוּ בְּסִימָן רנ''ג. וְאִם נָתַן עַל הַקְּדֵרָה כְּלִי רָחָב שֶׁאֵינוֹ נוֹגֵעַ בְּצִדֵּי הַקְּדֵרָה, וְנָתַן בְּגָדִים עַל אוֹתוֹ כְּלִי רָחָב, מֻתָּר דְּכֵיוָן שֶׁאֵין הַבְּגָדִים נְתוּנִים אֶלָּא עַל אוֹתוֹ כְּלִי רָחָב שֶׁאֵינוֹ נוֹגֵעַ בְּצִדֵּי קְדֵרָה, אֵין כָּאן הַטְמָנָה. וְכֵן מֻתָּר לְהַנִּיחַ הַקְּדֵרָה בַּתַּנּוּרִים שֶׁלָּנוּ, עַל יְדֵי שֶׁיִּתֵּן בְּתוֹכָהּ חֲתִיכָה חַיָּה, וְהוּא שֶׁלֹּא תְּהֵא הַקְּדֵרָה נוֹגַעַת בַּגֶּחָלִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּכַסֶה (יא) פִּי הַתַּנּוּר בִּבְגָדִים, כֵּיוָן שֶׁאֵין הַבְּגָדִים נוֹגְעִים בַּקְּדֵרָה לָאו הַטְמָנָה הוּא, וְשָׁרֵי. הגה: וְהַטְמָנָה שֶׁעוֹשִׂין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, שֶׁמַּטְמִינִים בְּתַנּוּר וְטָחִין פִּי הַתַּנּוּר בְּטִיט, (יב) שָׁרֵי לְכֻלֵּי עָלְמָא (אוֹר זָרוּעַ וּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן ס''ט וְאָגוּר), וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סי' רנ''ד, וְיִתְבָּאֵר לְקַמָּן סוֹף סי' רנ''ט. וּמִצְוָה לְהַטְמִין לְשַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל חַמִּין (יג) בְּשַׁבָּת, כִּי זֶה מִכְּבוֹד וְעֹנֶג שַׁבָּת. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בְּדִבְרֵי הַחֲכָמִים וְאוֹסֵר אֲכִילַת חַמִּין בְּשַׁבָּת, חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא אֶפִּיקוֹרֶס הוּא (בַּעַל הַמָּאוֹר פֶּרֶק כִּירָה וְכָל בּוֹ).

באר היטב (י) בגחלים. לדברי רמ''א בסי' רנ''ג אפי' נוגעים בגחלים שרי כיון שאין טמון בבגדים עיין מ''א: (יא) פי התנור. היינו דוקא בפשטיד''א או במיני קטניות שממהרין להתבשל אבל בשר חי אין צריך לטיחה ובמקומות שלא נהגו לטוח בטיט אסור לתת מיני קטניות או מיני בצק אלא כדי שיתבשל כמב''ד. מ''א: (יב) שרי לכ''ע. וצריך ליזהר שלא יעמיד הקדירה אצל דופן התנור דאז נראה כהטמנה דהא עיקר ההיתר שיש הפסק אויר בין הקדירה לדופן וגם הדף הסותם התנור לא יגע בקדירה מטעם זה ט''ז. ע''ש: (יג) בשבת. ואם מזיק לו החמין מותר לאכול צונן מט''מ:

סימן רנח - שמתר להשים ערב שבת דבר קר על קדרה חמה
ובו סעיף אחד
א מֻתָּר לְהַנִּיחַ מִבְּעוֹד יוֹם כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דָּבָר קַר עַל גַּבֵּי קְדֵרָה חַמָּה, שֶׁאֵין זֶה (א) כְּטוֹמֵן בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל.

באר היטב (א) כטומן. ולא יפה עושים שבימות החורף לוקחים כלי עם משקה ותוחבין אותו בשבת לתוך כלי מלא מים חם שיפיג צינתו ואח''כ שותין המשקה שזהו דרך הטמנה ממש כיון שכולו טמון בתוכו והטמנה אסור אפי' לזמן מועט. ועיקר טעם ההיתר כאן כיון שאינו טמון בתוכו ממש רק מונח עליו ט''ז עיין שם (ובספר אליהו רבה חולק עליו ומתיר אף בכולו טמון בתוכו כיון שהוא כלי שני וא''כ אינו מוסיף הבל ובסימן רנ''ז מבואר דמותר להטמין בשבת באינו מוסיף הבל כדי שתפיג צינתו ע''ש):

סימן רנט - כמה דיני הטמנה וטלטולם
ובו ז' סעיפים
א (א) מוּכִין, (פי' כָּל דָּבָר רַךְ קָרוּי מוּכִין כְּגוֹן צֶמֶר גֶּפֶן וּתְלִישֵׁי צֶמֶר רַךְ שֶׁל בְּהֵמָה וּגְרִירַת בְּגָדִים בְּלוּיִים), שֶׁטָּמַן בָּהֶם דֶּרֶךְ מִקְרֶה, אָסוּר לְטַלְטְלָן אֶלָּא מְנַעֵר הַכִּסוּי וְהֵן נוֹפְלוֹת; וּכְגוֹן שֶׁמִּקְּצָתָן מְגֻלֶּה, שֶׁאֵין זֶה טִלְטוּל אֶלָּא מִצִּדּוֹ. וְאִם (ב) יִחֲדָן לְכָךְ, מֻתָּר לְטַלְטְלָן. אֲבָל אִם טָמַן בְּגִזֵּי צֶמֶר, אֲפִלּוּ לֹא יִחֲדָן לְכָךְ, מֻתָּר לְטַלְטְלָן. וְהָנֵי מִלֵּי סְתָם גִזִּין שֶׁאֵין עוֹמְדִין לִסְחוֹרָה, אֲבָל אִם נְתָנָם (ג) לְאוֹצָר לִסְחוֹרָה, צְרִיכִין יִחוּד וְאִם טָמַן בָּהֶם בְּלֹא יִחוּד, מְנַעֵר הַכִּסוּי וְהֵן נוֹפְלוֹת, דְּהַיְנוּ: לוֹמַר שֶׁנּוֹטֵל כִּסוּי הַקְּדֵרָה שֶׁיֵּשׁ תּוֹרַת כְּלִי עָלֶיהָ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם עָלֶיהָ לֹא אִכְפַּת לָן, דְּלֹא נַעֲשֵׂית בָּסִיס לָהֶן.

באר היטב (א) מוכין. מוקצין הם למלאכה ואסור לטלטלן: (ב) יחדן. פירוש לעולם: (ג) לאוצר. ודוקא כשמקפיד עליהם כמ''ש סי' ש''ח סס''א (ובס' אבן העוזר חולק דאפי' אין מקפיד עליהם אסור ע''ש):

ב הַנּוֹתְנִים אֲבָנִים (ד) וּלְבֵנִים סְבִיב הַקְּדֵרָה צָרִיךְ שֶׁיְּיַחֲדֵם לְכָךְ לְעוֹלָם, שֶׁהֲרֵי כָּל זְמַן שֶׁלֹּא יִחֲדָן אֵינָם חֲשׁוּבִים לוֹ וּמַשְׁלִיכָן. הִלְכָּךְ אָסוּר לְטַלְטְלָן, אִם לֹא שֶׁיַּצְנִיעֵם וּמְיַחֲדָן לְכָךְ.

באר היטב (ד) ולבנים. וה''ה עצים העומדים להסקה אסור לסתום בהן פי תנור דלא יוכל לטלטלן בשבת עי' סי' ש''ח ס''ק כ''א. והאבנים המונחים על גבי כירה שרי לטלטלינהו דמיוחדין לתשמיש. מ''א:

ג הַטּוֹמֵן בְּקֻפָּה מְלֵאָה גִּזֵּי צֶמֶר שֶׁאָסוּר לְטַלְטֵל וְהוֹצִיא הַקְּדֵרָה, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִתְקַלְקְלָה הַגּוּמָא יָכוֹל לְהַחְזִירָהּ; וְאִם נִתְקַלְקְלָה, לֹא יַחֲזִירֶנָּה. וַאֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה יָכוֹל לְהוֹצִיאָה עַל דַּעַת לְהַחְזִירָהּ אִם לֹא תִּתְקַלְקֵל, וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יַחֲזִירֶנָּה אַף אִם תִּתְקַלְקֵל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ טָמַן בְּדָבָר שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטֵל, אִם נִתְקַלְקֵלָה הַגּוּמָא, לֹא יַחֲזִיר מִפְּנֵי שֶׁתִּצְטָרֵךְ הַקְּדֵרָה לַעֲשׂוֹת לְעַצְמָהּ מָקוֹם כְּשֶׁמַּחֲזִירָהּ וְנִמְצָא כְּמִי שֶׁטּוֹמֵן בְּשַׁבָּת.

ד טָמַן בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ נִטָּל וְכִסָה פִּיהָ בְּדָבָר הַנִּטָּל, מְגַלֶּה הַכִּסוּי וְאוֹחֵז בַּקְּדֵרָה וּמוֹצִיאָהּ.

ה טָמַן וְכִסָה בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ (ה) נִטָּל, אִם מִקְצָת הַקְּדֵרָה מְגֻלֶּה נוֹטֵל וּמַחֲזִיר; וְאִם לָאו, אֵינוֹ נוֹטֵל.

באר היטב (ה) ניטל. ואם טמן בדבר הניטל וכיסה בדבר שאינו ניטל מפנה סביבותיה ואוחז בקדירה ומוציאה דלא נעשית בסיס להן כמ''ש סס''א ר''ן:

ו יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר לְהַטְמִין בַּאֲבָנִים מִשּׁוּם דְּהָוֵי כְּמוֹ בִּנְיָן, וְיֵשׁ מַתִּירִים.

ז הָתַּנּוּר שֶׁמַּנִּיחִים בּוֹ הַחַמִּין וְסוֹתְמִין פִּיו בְּדַף וְשׁוֹרְקִין (פי' מַחְלִיקִין) אוֹתוֹ בְּטִיט, מֻתָּר לִסְתֹּר אוֹתָהּ (ו) סְתִימָה כְּדֵי לְהוֹצִיא הַחַמִּין וְלַחֲזֹר וּלְסוֹתְמוֹ; וְאִם יֵשׁ בּוֹ גֶּחָלִים לוֹחֲשׁוֹת, מֻתָּר עַל יְדֵי עַכּוּ''ם. הגה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין שֶׁלֹּא לִסְתֹּר סְתִימַת הַתַּנּוּר הַטּוּחַ בְּטִיט עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, אִם אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי עַכּוּ''ם, וְכֵן אִם אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתוֹ עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל קָטָן לֹא יַעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל גָּדוֹל; וְאִם אִי אֶפְשָׁר יַעֲשֶׂה גָּדוֹל עַל יְדֵי שִׁנּוּי קְצָת, וְהָכֵי נָהוּג (ת''ה סי' ש''ה וְאָגוּר). וְנִרְאֶה לִי הָא דְּמֻתָּר לַחֲזֹר לִסְתֹּם הַתַּנּוּר, הַיְנוּ בַּיּוֹם דִּכְבָר כָּל הַקְּדֵרוֹת מְבֻשָּׁלוֹת כָּל צָרְכָּן, אֲבָל בַּלַּיְלָה סָמוּךְ לְהַטְמָנָתוֹ דְּיֵשׁ לְסַפֵּק שֶׁמָּא הַקְּדֵרוֹת עֲדַיִן אֵינָן מְבֻשָּׁלוֹת כָּל צָרְכָּן, אָסוּר לִסְתֹּם הַתַּנּוּר דְּגוֹרֵם (ז) בִּשּׁוּל כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן רנ''ז סָעִיף ד', וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי עַכּוּ''ם אָסוּר כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סוֹף סִימָן רנ''ג. וּשְׁאָר דִּינֵי חֲזָרָה בְּשַׁבָּת עַיִּןִ לְעֵיל סי' שי''ח.

באר היטב (ו) סתימה. הטעם דדוקא אם הוא עושה לקיים שלא להסירן בשבת היה אסור משום סתירה אבל דף זה אינו עשוי לקיים. ב''י בשם המרדכי: (ז) בישול. ואפי' בדיעבד אסור התבשיל וע''י עכו''ם יש לפקפק ולהתיר בדיעבד עיין תשובת רמ''א סי' ק''ך וע''ל סי' רנ''ג ס''ק י''א. וכתב בשל''ה ואם עדיין לא חשכה אע''ג דמדינא מותר לומר לעכו''ם מ''מ יש ליזהר משום לא פלוג ועיין סי' רס''א ס''א: דיני שהיה והטמנה בקיצור כללא דמילתא בזמן הזה אין לנו שום הטמנה כיון שמגולה למעלה אך להרב''י צריך שלא תהא הקדירה נוגעת בגחלים וא''כ ה''ל שיהוי. ובבשר צריך ליתנו חי סמוך לחשיכה ממש או שנתבשל כמב''ד קודם שחשכה. ובצלי ועוגה ופשטיד''א לא מהני חי ובעינן שיתבשל כמב''ד קודם שבת. ובתנור טוח בטיט הכל שרי ואם יש גחלים לוחשות אין לפותחו כ''א ע''י עכו''ם. ואם הגחלים סביב הקדירה לא יקח הישראל הקדירה כי אם עכו''ם. ואם הקדירה עומדת על הגחלים שרי אם א''א בענין אחר וה''ה בליל שבת ולהניח תבשיל חם אצל התנור שרי אפי' הוסק כבר. ועל התנור נהגו היתר אם לא הוסק עדיין. ואם נתן לבינה או ד''א על התנור ואח''כ נותן הקדירה עליה שרי אפי' הוסק ובתבשיל קר אפי' קודם שהוסק אסור אפי' לסמוך כ''א ע''י עכו''ם קודם שהוסק ולאחר שהוסק אפי' ע''י עכו''ם אסור כ''א לצורך חולה או קטן שאין לו מה לאכול ודבר שאין בו רוטב אפי' קר כחם דמי. ואם לא נצטנן לגמרי אפי' יש בו רוטב נהגו להקל ואם מניחו במקום שאין יכול להתחמם עד שהיס''ב מותר לסמוך אצל תנור אבל לא עליו אא''כ יש דבר המפסיק וה''ה לתוך הקכלי''ן בעינן דבר המפסיק אבל ע''ג לבזבז שסביב התנור ה''ל סמיכה וה''ה במיני משקין ופירות דינא הכי. וע''ג קדירה הקבוע בתנור נמי דינא הכי אבל לתת לתוכן קנקן עם משקין פשיטא דאסור. וישראל אסור ליתן מים לתוך הקדירה ההיא אפי' קודם שהוסק אך אם נותנו עכו''ם קודם שהוסק שרי ליהנות מהם וגם אם נתן ישראל ע''ש סמוך לחשיכה אסור כמ''ש ס''ס רנ''ד. אסור לכרוך בשבת קדירה עם מאכל חם בכרים ובכסתות. אבל אם פינן לקדירה אחרת מותר לכרוך קדירה ההיא:

סימן רס - דיני הכנסת שבת
ובו ב' סעיפים
א מִצְוָה (א) לִרְחֹץ הגה: כָּל גּוּפוֹ. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ, יִרְחֹץ (טוּר) פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו בְּחַמִּין בְּעֶרֶב שַׁבָּת; וּמִצְוָה לָחֹף הָרֹאשׁ וּלְגַלֵּחַ (ב) הַצִּפֹּרְנַיִם בְּעֶרֶב שַׁבָּת. הגה: וְאִם הָיוּ שַׂעֲרוֹת רֹאשׁוֹ גְּדוֹלוֹת, מִצְוָה לְגַלְּחָן (אוֹר זָרוּעַ פ' אֵלּוּ מְגַלְּחִין). וּכְשֶׁנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו לֹא יִטֹּל אוֹתָן כְּסִדְרָן. וְיַתְחִיל בִּשְׂמֹאל, (ג) בַּקְּמִיצָה; וּבְיָמִין, בָּאֶצְבַּע. וְסִימָן לָזֶה: דבהג''א, בִּשְׂמֹאל; ובדאג''ה, בְּיָמִין (אַבּוּדַרְהַם וְסֵפֶר הַמּוּסָר).

באר היטב (א) לרחוץ. אחד אנשים וא' נשים: (ב) הצפרנים. כתב בצוואת ר''י חסיד שלא ליטול הצפרנים ולא לגלח בר''ח. וכתב כנה''ג אפי' אם חל ר''ח בע''ש אין להסתפר מפני סכנה ויש להסתפר ביום ה' שלפניו. ועי' בסי' תצ''ג ס''ג. ובמגיד מישרים משלי כתב שאין לקוץ צפרני הידים והרגלים ביום א' ואין לקוץ אלא בע''ש או בעי''ט והנכון שיקוץ מן הרגלים ביום ה' ומן הידים ביום ו' ובשאר ימים אין לקוץ כלל. ומט''מ כתב בשם ס' הגן שלא ליטלן ביום ה' מפני שגדלין בשבת וכתב הט''ז דלפ''ז גם בגילוח שערות אין לעשות ביום ה' ע''ש. ואינו מוכרח דהא אנשי משמר היו מסתפרין ביום ה' ועוד אמאי המלך מסתפר בכל יום הא לא יש לו שער עיין יד אהרן ובשכנה''ג. השורף צפרניו חסיד קוברן צדיק זורקן רשע. נדה י''ז. (והטעם דקודם החטא של אדם הראשון היה מלבושו ציפורן וכשחטא נתפשט ממנו ולא נשאר ממנו רק צפורניים ומאחר שהאשה גרמה שנתפשט המלבוש לכך מה שנשאר מהם יש לחוש ליענש בו האשה. תולעת יעקב): (ג) בקמיצה. והאר''י ז''ל היה מלעיג ע''ז ולא היה חושש לכך הכוונות וכ''כ בתשב''ץ מיהו יש לזהר לכתחלה. מ''א:

ב כְּשֶׁיִּהְיֶה סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה יִשְׁאַל לְאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ בְּלָשׁוֹן רַכָּה: עִשַּׂרְתֶּם ? (ד) עֵרַבְתֶּם ? הִפְרַשְׁתֶּם חַלָּה ? וְיֹאמַר לָהֶם: הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין מְעַשְּׂרִין, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר: עִשַּׂרְתֶּם (טוּר).

באר היטב (ד) ערבתם. וכתב ב''ח דעכשיו שנוהגין לערב ערובי חצירות בעד כל השנה א''צ לומר ערבתם:

סימן רסא זמן הדלקת נרות לשבת
ובו ד' סעיפים
א סְפֵק חֲשֵׁכָה, וְהוּא (א) בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, (הַיְנוּ כְּדֵי שִׁעוּר הִלּוּךְ ג' רְבִיעֵי מִיל אַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה (טוּר בְּסִימָן רצ''ג וּכְדִלְקַמָּן סוֹף סִימָן ב') (וְשִׁעוּר מִיל הוּא שְׁלִישׁ שָׁעָה פָּחוֹת חֵלֶק ל') אֵין מְעַשְּׂרִים אֶת הַוַּדַּאי (ב) וְאֵין מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים וְאֵין מַדְלִיקִין אֶת הַנֵּרוֹת וְאֵין מְעָרְבִין עֵרוּבֵי תְּחוּמִין וְע''ל סי' תט''ו ס''ב, אֲבָל מְעַשְּׂרִין אֶת הַדְּמַאי וְטוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין וּמְעָרְבִין עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת וְע''ל סי' שצ''ג. וּמֻתָּר לוֹמַר לְעַכּוּ''ם, בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, לְהַדְלִיק נֵר לְצֹרֶךְ (ג) שַׁבָּת; וְכֵן לוֹמַר לוֹ לַעֲשׂוֹת כָּל מְלָאכָה שֶׁהִיא לְצֹרֶךְ מִצְוָה אוֹ שֶׁהוּא טָרוּד וְנֶחְפָּז עָלֶיהָ. הגה: וְכֵן מִי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שַׁבָּת שָׁעָה אוֹ ב' קֹדֶם חֲשֵׁכָה יָכוֹל לוֹמַר לְהַדְלִיק (ד) הַנֵּר וּשְׁאָר דְּבָרִים שֶׁצָּרִיךְ (מהרי''ו סי' קי''ו) וְע''ל סי' שמ''ב.

באר היטב (א) בין השמשות. ואם נסתפק אם הוא בין השמשות אסור. ב''ח: (ב) ואין מטבילין. ואם הוא צריך לו לשבת ואין לו אחר יכול להטביל בה''ש אלא שיש היתר אחר ליתנו לעכו''ם במתנה או ע''י הערמה כגון ששואב מים כדי לשתות בו. ט''ז ועי' בי''ד סי' ק''ך סק''ז: (ג) שבת. וכן כל דבר שהוא הפסד מרובה אף שאין צורך שבת ולצורך מצוה נמי מותר לומר לעכו''ם לעשות בין השמשות. וכן מותר לומר לעכו''ם בה''ש להדליק נר יא''צ מאחר שהעולם נזהרין בו חשבינן ליה כצורך גדול דאין חילוק בין צורך גדול להפסד מרובה. רש''ל ועיין מ''א ועי' סי' שמ''ב: (ד) הנר. אפי' שלא במקום מצוה כיון שעוד היום גדול:

ב יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹסִיף מֵחֹל (ה) עַל הַקֹּדֶשׁ; וּזְמַן תּוֹסֶפֶת זֶה הוּא מִתְּחִלַּת הַשְּׁקִיעָה שֶׁאֵין הַשֶּׁמֶשׁ נִרְאֵית עַל הָאָרֶץ עַד זְמַן בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת; וְהַזְּמַן הַזֶּה שֶׁהוּא ג' מִילִין וְרָבִיעַ, רָצָה לַעֲשׂוֹתוֹ כֻּלּוֹ תּוֹסֶפֶת, עוֹשָׂה. רָצָה לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ מִקְצָת, עוֹשֶׂה; וּבִלְבַד שֶׁיּוֹסִיף אֵיזֶה זְמַן שֶׁיִּהְיֶה וַדַּאי יוֹם מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ. וְשִׁעוּר זְמַן בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת הוּא ג' רְבִיעֵי מִיל שֶׁהֵם מַהֲלַךְ (ו) אֶלֶף וְת''ק אַמּוֹת קֹדֶם הַלַּיְלָה. הגה: וְאִם רוֹצֶה לְהַקְדִּים וּלְקַבֵּל עָלָיו הַשַּׁבָּת מִפְּלַג הַמִּנְחָה וָאֵילָךְ, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ (טוּר וְאָגוּר בְּשֵׁם תוס' פ' תְּפִלַּת הַשַּׁחַר) וְע''ל סי' רס''ז.

באר היטב (ה) על הקודש. והוי מ''ע דאורייתא: (ו) אלף ות''ק. והוא כמו רביעית שעה קודם צ''ה ורוב פוסקים כתבו ב' שעות קודם הלילה צריך להוסיף שהוא חלק י''ב דומיא דשביעית דתוספת הוא למ''ד יום חלק י''ב משנה. ד''מ בשם מהר''ם וכ''כ הב''ח עיין ע''ת ומ''א:

ג וּמִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בְּשִׁעוּר זֶה, יַדְלִיק בְּעוֹד שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ בְּרֹאשׁ הָאִילָנוֹת; וְאִם הוּא יוֹם הַמְעֻנָּן, יַדְלִיק כְּשֶׁהַתַּרְנְגוֹלִין יוֹשְׁבִים עַל הַקּוֹרָה מִבְּעוֹד יוֹם. וְאִם הוּא בַּשָּׂדֶה, שֶׁאֵין שָׁם תַּרְנְגוֹלִים, יַדְלִיק כְּשֶׁהָעוֹרְבִים יוֹשְׁבִים מִבְּעוֹד יוֹם.

ד אַחַר עֲנִיַּת בָּרְכוּ, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן יוֹם הוּא, אֵין (ז) מְעָרְבִין וְאֵין טוֹמְנִין מִשּׁוּם דְּהוּא קַבְּלֵיהּ לְשַׁבָּת עָלֵיהּ; וּלְדִידָן הָוֵי אֲמִירַת מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם (ח) הַשַּׁבָּת כַּעֲנִיַּת בָּרְכוּ לְדִידְהוּ.

באר היטב (ז) מערבין. אפי' לדבר מצוה וה''ה דאסור ליכנס למרחץ אפי' להזיע ברכות דף כ''ז. עיין כנה''ג ובתשובת חכם צבי סי' י''א: (ח) השבת. ובמדינות אלו אין נוהגין לומר מזמור ולכן עניית ברכו הוי קבלת שבת ד''מ. וכ''כ בסי' רס''ג ס''י. ועתה נוהגין לומר מזמור ואפ''ה אין מקבלין שבת ועושין כל מלאכות עד ברכו דמעיקרא הכי קבלו עלייהו. ב''ח מ''א:

סימן רסב - לקדש השבת בשלחן ערוך ובכסות נקיה
ובו ג' סעיפים
א יְסַדֵּר (א) שֻׁלְחָנוֹ וְיַצִּיעַ הַמִּטּוֹת וִיתַקֵּן כָּל עִנְיְנֵי הַבַּיִת, כְּדֵי שֶׁיִּמְצָאֶנּוּ עָרוּךְ וּמְסֻדָּר (ב) בְּבוֹאוֹ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת. הגה: וְיִהְיֶה שֻׁלְחָנוֹ (ג) עָרוּךְ כָּל יוֹם הַשַּׁבָּת; וְכֵן הַמִּנְהָג, וְאֵין לְשַׁנּוֹת. (טוּר סוֹף סִימָן רפ''ט וּמָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק כָּל כִּתְבֵי וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִיּוֹת פכ''ט דְּשַׁבָּת).

באר היטב (א) שלחנו. האר''י ז''ל הקפיד מאוד לאכול על שלחן של ד' רגלים דוגמת שלחן המקדש ולברך על ב' אגודות של הדס בכל ג' קידושין ובליל שבת הניח על השלחן הכוס של בה''מ עם מעט יין וקצת פתיתין אבל לא לחם שלם ועי' סי' ק''פ. יפנה קורי עכביש מהבית. ר''ח ע''ה: (ב) בבואו מבה''כ. וינשק ידי אמו בליל שבת כשהיא מברכת אותו וסודו מבואר בדברי האר''י ז''ל: (ג) ערוך. רש''ל היה לו ב' מפות על השלחן מלבד העליונה שעל הלחם משום דכשמנערין המפה נמצא השלחן מגולה ועוד המפה תלויה מעל השלחן טפח וכשפורשה עושה אוהל ולכן הניח התחתונה תמיד ואז הוא מוסיף על אוהל עראי ושרי מט''מ ועי' סי' שט''ו סי''א:

ב יִשְׁתַּדֵּל שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בְּגָדִים (ד) נָאִים לְשַׁבָּת; וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ, לְפָחוֹת יְשַׁלְשֵׁל (פִּי' יְשַׁלְשְׁלֵם כְּלַפֵּי מַטָּה שֶׁיִּהְיוּ אֲרֻכִּים כְּמִדַּת הָעֲשִׁירִים הַיּוֹשְׁבִים בְּבֵיתָם, רַשִׁ''י שָׁם) בְּגָדָיו לְמַטָּה דֶּרֶךְ כָּבוֹד.

באר היטב (ד) נאים. והאר''י ז''ל כתב יש ללבוש ד' בגדי לבן מלבוש העליון והתחתון ואיזור והחלוק כנגד ד' אותיות הוי''ה. כתב בס''ח אל יקח אדם ילד בשבת עד שישים תחלה כר בחיקו. מהרי''ל היה לו טלית מיוחד לשבת וכפלו במוצ''ש. ובאגודה סי' קמ''ג כתב שילך בבגדי שבת עד מ''ש אחר הבדלה ובכוונות כתב דאף אבל ישנה בגדיו:

ג יִלְבַּשׁ בְּגָדָיו הַנָּאִים וְיִשְׂמַח בְּבִיאַת שַׁבָּת כְּיוֹצֵא לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ וּכְיוֹצֵא לִקְרַאת חָתָן וְכַלָּה, דְּרַבִּי חֲנִינָא מְעַטֵּף וְקָאֵי בְּפַנְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבָּתָא, וְאָמַר: בּוֹאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת שַׁבָּת מַלְכְּתָא; ר' יַנַּאי אוֹמֵר: בּוֹאִי (ה) כַלָּה, בּוֹאִי כַלָּה. הגה: וְיַלְבִּישׁ עַצְמוֹ בְּבִגְדֵי שַׁבָּת מִיָּד אַחַר שֶׁרָחַץ עַצְמוֹ, וְזֶהוּ כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. וְעַל כֵּן לֹא יִרְחַץ לְשַׁבָּת אֶלָּא סָמוּךְ לָעֶרֶב, שֶׁיַּלְבִּישׁ עַצְמוֹ מִיָּד. (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי הַחֲדָשִׁים).

באר היטב (ה) כלה. ויש למקבלי שבת לצאת לעזרת בה''כ כנה''ג. ואנו נוהגין לעמוד לעשות דוגמא כמו שמקבל פני אדם גדול. אין מקבלין שבת ביום כיפור שחל בשבת כי אין ביום כיפור נשמה יתירה. שכנה''ג:

סימן רסג - מי ומי המדליקין, ואם טעו ביום המענן
ובו י''ז סעיפים
א יְהֵא זָהִיר לַעֲשׂוֹת (א) נֵר יָפֶה, וְיֵשׁ מְכַוְּנִים לַעֲשׂוֹת ב' פְּתִילוֹת אֶחָד כְּנֶגֶד זָכוֹר וְאֶחָד כְּנֶגֶד שָׁמוֹר. הגה: וִיכוֹלִין (ב) לְהוֹסִיף וּלְהַדְלִיק ג' אוֹ ד' נֵרוֹת, וְכֵן נָהֲגוּ. הָאִשָּׁה (ג) שֶׁשָּׁכְחָה פַּעַם אַחַת לְהַדְלִיק, מַדְלֶקֶת כָּל יָמֶיהָ ג' נֵרוֹת (מהרי''ל) כִּי יְכוֹלִין לְהוֹסִיף עַל דָּבָר הַמְכֻוָּן נֶגֶד דָּבָר אַחֵר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִפְחֹת (אֲשֵׁרִ''י וּמָרְדְּכַי מס' רֹאשׁ הַשָּׁנָה ר''פ יוֹם טוֹב).

באר היטב (א) נר יפה. וידליק בכל החדרים שהולך שם מט''מ. עיין סעיף ו'. ויעשה נרות כרוכים ביחד זכר לזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו וכן נוהגין בבה''כ ב''ח. ואסור להדליק נרות של שבת משעוה הבאה מבית תפלתם עי' סי' קנ''ד סעיף י''א: (ב) להוסיף. ונוהגין להדליק ז' נרות כנגד ז' ימי השבוע וכ''כ האר''י ז''ל: (ג) ששכחה. ואם שכחה כמה פעמים צריכה להוסיף בכל פעם כדי שתהא זהירה בכבוד שבת. ואם נאנסה ולא הדליקה כגון שהיתה בבית האסורים וכיוצא בזה א''צ להוסיף וסומא ג''כ תברך דהא נהנית ג''כ ממאורות מ''מ אם יש לה בעל פקח יברך הבעל מיהו אם אוכלת עם אחרים בשלחן אחד לא תברך מ''א עי' ס''ח. אשה היולדת מדליק הבעל את הנרות בשבת ראשון ומברך. מנהגים מט''מ ושל''ה. ובימי נדותה האשה מברכת בעצמה ע''ל סי' פ''ח ובכנה''ג כתב שיש להביא הנר לפני היולדת ותברך היא בעצמה. ואשה ששכחה ולא ברכה על הדלקה אם נזכרת קודם זמן איסור הדלקה תברך עוד אבל לאחר זמן איסור הדלקה לא תברך. כנה''ג בשם מהר''י ברונא. ועיין תשובת נחלת שבעה סימן ח'. ואשה שהגיע זמן טבילתה בליל שבת טוב יותר שבעלה ידליק ויברך ויש נוהגות שהולכת לביתה בין חפיפתה לטבילתה ומדליקה וחוזרת לטבילה וכתב א''ז שמעתי שקצת נשים נוהגות ע''פ זקיני הגאון ז''ל שמדליקות בבית הטבילה ועיין תשובת מהרי''ל סי' כ''ג:

ב אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים, חַיָּבִים לִהְיוֹת בְּבָתֵּיהֶם נֵר דָּלוּק בְּשַׁבָּת; אֲפִלּוּ אֵין לוֹ (ד) מַה יֹּאכַל שׁוֹאֵל עַל הַפְּתָחִים וְלוֹקֵחַ שֶׁמֶן וּמַדְלִיק אֶת הַנֵּר, שֶׁזֶּה בִּכְלַל עֹנֶג שַׁבָּת הוּא.

באר היטב (ד) מה יאכל. פי' וצריך לקנות במעות שבידו לאכול דבודאי אכילתו קודם לנר שבת ומיהו אם יש לו לחם לאכול דיו ונר קודם ליקח משאר מאכלים. מ''א:

ג הַנָּשִׁים (ה) מֻזְהָרוֹת בּוֹ יוֹתֵר, מִפְּנֵי שֶׁמְּצוּיוֹת בַּבַּיִת וְעוֹסְקוֹת בְּצָרְכֵי (ו) הַבַּיִת. אִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לִקְנוֹת נֵר לְשַׁבָּת וּלְקִדּוּשׁ הַיּוֹם, נֵר שַׁבָּת (ז) קוֹדֵם. וְכֵן אִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לִקְנוֹת נֵר לְשַׁבָּת וְנֵר לַחֲנֻכָּה, נֵר שַׁבָּת קוֹדֵם מִשּׁוּם שְׁלוֹם הַבַּיִת, דְּאֵין שָׁלוֹם בַּבַּיִת בְּלֹא נֵר. וְאִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לִקְנוֹת יַיִן לְקִדּוּשׁ וְלִקְנוֹת נֵר חֲנֻכָּה עַיֵּן לְעֵיל סִימָן תרע''ח.

באר היטב (ה) מוזהרות. ואפי' אם ירצה הבעל להדליק בעצמו האשה קודמת ב''ח. חוץ אם היא יולדת עי' ס''ק ג' מש''ש: (ו) הבית. ועוד מפני שהאשה כבתה נרו של עולם. ומ''מ האיש יתקן הנרות. כתבים: (ז) קודם. ונר אחד סגי וכן בחנוכה. מ''א:

ד לֹא יַקְדִּים (ח) לְמַהֵר לְהַדְלִיקוֹ בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל שֶׁאָז אֵינוֹ נִכָּר שֶׁמַּדְלִיקוֹ לִכְבוֹד שַׁבָּת; וְגַם לֹא יְאַחֵר. וְאִם רוֹצֶה לְהַדְלִיק נֵר בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל וּלְקַבֵּל עָלָיו שַׁבָּת מִיָּד, רַשַּׁאי כִּי כֵּיוָן שֶׁמְּקַבֵּל עָלָיו שַׁבָּת מִיָּד אֵין זוֹ הַקְדָּמָה, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מִפְּלַג הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה שֶׁהוּא שָׁעָה וְרָבִיעַ קֹדֶם הַלַּיְלָה. הגה: וְע''ל סִימָן רס''ז. וְאִם הָיָה הַנֵּר דָּלוּק מִבְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, יְכַבֶּנּוּ וְיַחֲזֹר וְיַדְלִיקֶנּוּ לְצֹרֶךְ שַׁבָּת (טוּר).

באר היטב (ח) למהר. ומכאן סמכו הקדמונים שמשגרין התינוקות לבתיהם קודם ברכו כדי שידליקו ולא ידליקו קודם. ש''ג:

ה (ט) כְּשֶׁיַּדְלִיק, יְבָרֵךְ: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת, אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה. גַּם בְּיוֹם טוֹב צָרִיךְ לְבָרֵךְ: לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל יוֹם טוֹב. וּבי''ה בְּלֹא שַׁבָּת, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא יְבָרֵךְ, וְע''ל סִימָן תר''י. הגה: יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמְּבָרְכִין קֹדֶם הַהַדְלָקָה, וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמְּבָרֵךְ (י) אַחַר הַהַדְלָקָה (מָרְדְּכַי סוֹף ב''מ), וּכְדֵי שֶׁיְּהֵא עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתוֹ לֹא יֵהָנֶה מִמֶּנָּה עַד לְאַחַר הַבְּרָכָה, וּמְשִׂימִין הַיָּד לִפְנֵי הַנֵּר אַחַר הַדְלָקָה וּמְבָרְכִין, וְאַחַר כָּךְ מְסַלְּקִין הַיָּד וְזֶה מִקְרֵי עוֹבֵר לָעֲשִׂיָהּ, וְכֵן הַמִּנְהָג (מַהֲרִי''ל).

באר היטב (ט) כשידליק יברך וגו'. טוב שיהיה לה נר מיוחד להדליק בו מידי שבת בשבתו עטרת זקנים בשם פענח רזא. ראוי שתתפלל האשה בשעת הדלקה שיתן לה הקב''ה בנים זכרים מאירים בתורה מט''מ. כתב מהר''ש כשיש חופה ע''ש ומאחרים בה עד אחר שקיעת החמה והאשה אינה רוצה לקבל שבת לפני החופה אז תדליק הנר בלא ברכה קודם החופה ואח''כ בחשיכה תפרוס ידיה על הנרות ותברך. או תאמר לעכו''ם להדליק אחר החופה והיא תברך ע''ש. וכתב המ''א שדבריו תמוהים. ומיהו בדיעבד אם שכחה מלברך עד שחשיכה יש לסמוך אמהר''ש ועי' ס''ק ג' מש''ש. ומ''מ סגי בנר א'. מ''א ע''ש: (י) אחר ההדלקה. דאם תברך קבלה לשבת ואסורה להדליק וא''כ ביו''ט תברך ואח''כ תדליק כ''כ בס''ס הדרישה בא''ע בשם אמו. וכתב המ''א אבל אין חכמה לאשה וכו' דלא חלקו חז''ל ע''ש:

ו בַּחוּרִים הַהוֹלְכִים לִלְמֹד חוּץ לְבֵיתָם, צְרִיכִים לְהַדְלִיק נֵר שַׁבָּת בְּחַדְרָם (יא) וּלְבָרֵךְ עָלָיו, אֲבָל מִי שֶׁהוּא אֵצֶל אִשְׁתּוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַדְלִיק בְּחַדְרוֹ וּלְבָרֵךְ עָלָיו, לְפִי שֶׁאִשְׁתּוֹ מְבָרֶכֶת בִּשְׁבִילוֹ.

באר היטב (יא) ולברך עליו. אבל להדליק צריך שלא יכשל בעץ או באבן ועי' מ''ש ס''ק א'. מ''א:

ז אוֹרֵחַ שֶׁאֵין לוֹ חֶדֶר מְיֻחָד וְגַם אֵין מַדְלִיקִין עָלָיו בְּבֵיתוֹ, צָרִיךְ לְהִשְׁתַּתֵּף בִּפְרוּטָה.

ח ב' אוֹ ג' בַּעֲלֵי בָּתִּים אוֹכְלִים בְּמָקוֹם א', יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל אֶחָד מְבָרֵךְ עַל מְנוֹרָה (יב) שֶׁלּוֹ, וְיֵשׁ מְגַמְגֵּם בַּדָּבָר. וְנָכוֹן לִזָּהֵר בִּסְפֵק בִּרְכוֹת וְלֹא יְבָרֵךְ אֶלָּא אֶחָד. הגה: אֲבָל אָנוּ אֵין נוֹהֲגִין כֵּן.

באר היטב (יב) שלו. דכל מה דמתוסף אורה יש בה שלום בית ושמחה יתירה להנאת אור [ה] בכל זויות וזויות. וכתב של''ה דמ''מ לא יברכו שנים במנורה אחת שיש לה קנים הרבה. ועיין בא''ז. (ובספר אליהו רבה בשם זקינו הגאון זצ''ל להתיר לברך שנים אף במנורה אחת ע''ש):

ט הַמַדְלִיקִין בְּזָוִיּוֹת הַבַּיִת וְאוֹכְלִים (יג) בֶּחָצֵר, אִם אֵין הַנֵּרוֹת אֲרֻכּוֹת שֶׁדּוֹלְקוֹת עַד הַלַּיְלָה הָוֵי בְּרָכָה (יד) לְבַטָּלָה.

באר היטב (יג) בחצר. משמע דאם אוכל בבית אפי' אין דולקת עד הלילה שרי ומיהו מצוה לעשות נרות ארוכות שידלקו עד הלילה. של''ה ומט''מ ד''מ: (יד) לבטלה. ואפשר דאם באותו מקום היה קצת חשך ומשתמש שום דבר לאור הנר ליכא איסורא מהרי''ל סי' כ''ג:

י לבה ''ג, כֵּיוָן שֶׁהִדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת חָל עָלָיו שַׁבָּת וְנֶאֱסַר בִּמְלָאכָה. וְעַל פִּי זֶה נוֹהֲגוֹת קְצָת נָשִׁים שֶׁאַחַר שֶׁבֵּרְכוּ וְהִדְלִיקוּ הַנֵּרוֹת מַשְׁלִיכוֹת לָאָרֶץ הַפְּתִילָה שֶׁבְּיָדָן שֶׁהִדְלִיקוּ בָּהּ, וְאֵין מְכַבּוֹת אוֹתָהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם מַתְנֶה קֹדֶם שֶׁהִדְלִיקָה שֶׁאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת שַׁבָּת עַד שֶׁיֹּאמַר הַחַזָּן בָּרְכוּ, מוֹעִיל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ מוֹעִיל לָהּ. וְיֵשׁ חוֹלְקִים עַל בַּעַל ה ''ג וְאוֹמְרִים שֶׁאֵין קַבָּלַת שַׁבָּת תָּלוּי בְּהַדְלָקַת הַנֵּר אֶלָּא בִּתְפִלַּת עַרְבִית, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאָמַר הַחַזָּן: בָּרְכוּ, הַכֹּל פּוֹרְשִׂין מִמְּלַאכְתָּם. וְלַדִּידָן, כֵּיוָן שֶׁהִתְחִילוּ מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת הָוֵי כְּבָרְכוּ לְדִידְהוּ. הגה: וְהַמִּנְהָג שֶׁאוֹתָהּ (טו) אִשָּׁה הַמַּדְלֶקֶת מְקַבֶּלֶת שַׁבָּת בַּהַדְלָקָה, אִם לֹא שֶׁהִתְנָה (טז) תְּחִלָּה, וַאֲפִלּוּ תְּנַאי בְּלֵב סַגֵּי (מָרְדְּכַי); אֲבָל שְׁאָר בְּנֵי הַבַּיִת מֻתָּרִין בִּמְלָאכָה עַד בָּרְכוּ. וְעִקַּר הַדְלָקָה תְּלוּיָה בַּנֵּרוֹת שֶׁמַדְלִיקִין עַל הַשֻּׁלְחָן, אֲבָל לֹא בִּשְׁאָר (יז) הַנֵּרוֹת שֶׁבַּבַּיִת (אוֹר זָרוּעַ). וְצָרִיךְ לְהַנִּיחַ הַנֵּרוֹת בַּמָּקוֹם שֶׁמַדְלִיקִין, וְלֹא לְהַדְלִיק בְּמָקוֹם זֶה וּלְהַנִּיחַ בְּמָקוֹם אַחֵר (מָרְדְּכַי פ' ב''מ).

באר היטב (טו) אשה. ואם האיש מדליק ליכא מנהגא ומותר במלאכה ומ''מ טוב להתנות. ב''ח: (טז) תחלה. ומ''מ אין להתנות כ''א לצורך. מ''א: (יז) הנרות. ומ''מ מברכין עליהם ואפי' מדליק בחדרים כמ''ש ס''ו. ומיהו דוקא כשיש לו חדר מיוחד ולא בירך על נר אחר וכמ''ש ס''ו אבל אותן המדליקין בבית האכסדרא אין מברכין אפי' לא בירך על נר אחר שאין זה מצוה המוטלת עליו וגם אין משתמשין שם לצורך אכילה אבל במקום שמשתמשין לצורך אכילה צריך לברך עיין מ''א. וטוב ליזהר לכתחלה להדליק במקום אכילה. ונ''ל דדי כשעומד נר א' שם. מ''א ע''ש:

יא אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִתְפַּלְּלוּ הַקָּהָל עֲדַיִן, אִם קָדַם הַיָּחִיד וְהִתְפַּלֵּל שֶׁל שַׁבָּת מִבְּעוֹד יוֹם, חָל עָלָיו קַבָּלַת שַׁבָּת וְאָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה וַאֲפִלּוּ אִם אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל שַׁבָּת.

יב אִם רֹב הַקָּהָל קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם (יח) שַׁבָּת, הַמִּעוּט נִמְשָׁכִים אַחֲרֵיהֶם בְּעַל כָּרְחָם.

באר היטב (יח) שבת. ואם רוב הקהל לא היו בבהכ''נ אין נמשכין אחר המיעוט וכן בעיר שיש בה בה''כ הרבה אין אחת נמשכה אחר חברתה. כנה''ג:

יג אָדָם שֶׁבָּא לָעִיר בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּכְבָר קִבְּלוּ אַנְשֵׁי הָעִיר עֲלֵיהֶם שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הַיּוֹם גָּדוֹל, אִם הָיוּ עָלָיו מָעוֹת אוֹ שׁוּם חֵפֶץ, מְנִיחוֹ (יט) לִפֹּל.

באר היטב (יט) ליפול. פי' שהולך לחדר עי' סי' רס''ו סי''ב:

יד אִם בְּיוֹם הַמְעֻנָּן טָעוּ צִבּוּר וְחָשְׁבוּ שֶׁחָשְׁכָה וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת וְהִתְפַּלְּלוּ תְּפִלַּת עַרְבִית שֶׁל שַׁבָּת, וְאַחַר כָּךְ נִתְפַּזְּרוּ הֶעָבִים וְזָרְחָה חַמָּה, אֵינָם צְרִיכִים לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית אִם כְּשֶׁהִתְפַּלְּלוּ הָיָה מִפְּלַג הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה; וְאִם יָחִיד הוּא שֶׁטָּעָה בְּכָךְ, צָרִיךְ הוּא לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת עַרְבִית. וּלְעִנְיַן עֲשִׂיַּת מְלָאכָה בֵּין צִבּוּר בֵּין יָחִיד מֻתָּרִים, דְּקַבָּלַת שַׁבָּת הָיְתָה בְּטָעוּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאוֹתָם (כ) שֶׁהִדְלִיקוּ נֵרוֹת אֲסוּרִים בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה וּשְׁאָר אַנְשֵׁי הַבַּיִת מֻתָּרִין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאוֹתוֹ נֵר שֶׁהֻדְלַק לְשֵׁם שַׁבָּת אָסוּר לִגֹּעַ בּוֹ וּלְהוֹסִיף בּוֹ שֶׁמֶן, וַאֲפִלּוּ אִם כָּבָה אָסוּר לְטַלְטְלוֹ.

באר היטב (כ) שהדליקו וכו'. עיין ט''ז שכתב דלא קי''ל כי''א אלו ולא כי''א שמביא אח''כ:

טו מִי שֶׁשָּׁהָה לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת עַד שֶׁקִּבְּלוּ הַקָּהָל (כא) שַׁבָּת, לֹא יִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּאוֹתָהּ בֵּית הַכְּנֶסֶת, אֶלָּא יֵלֵךְ חוּץ לְאוֹתוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת וְיִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שֶׁל חֹל, וְהוּא שֶׁלֹּא קִבֵּל שַׁבָּת עִמָּהֶם, אֲבָל אִם עָנָה וְקִבֵּל שַׁבָּת עִמָּהֶם אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת חֹל, אֶלָּא יִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם.

באר היטב (כא) שבת. דהיינו אמירת ברכו לדידן כמ''ש ס''ס רס''א:

טז אִם בָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת סָמוּךְ לְקַבָּלַת הַצִּבּוּר שַׁבָּת, מַתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּעוֹדוֹ מִתְפַּלֵּל יְקַבְּלוּ הַצִּבּוּר שַׁבָּת אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, הוֹאִיל וְהִתְחִיל בְּהֶתֵּר.

יז יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמִּי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שַׁבָּת קֹדֶם שֶׁחָשְׁכָה, מֻתָּר לוֹמַר לְיִשְׂרָאֵל חֲבֵרוֹ לַעֲשׂוֹת לוֹ (כב) מְלָאכָה. הגה: וּמֻתָּר לֵיהָנוֹת מֵאוֹתָהּ הַמְּלָאכָה בְּשַׁבָּת, וְכָל שֶׁכֵּן בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. מִי שֶׁמְּאַחֵר לְהִתְפַּלֵּל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת אוֹ שֶׁמַּמְשִׁיךְ סְעוּדָתוֹ בַּלַּיְלָה, מֻתָּר לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁכְּבָר הִתְפַּלֵּל וְהִבְדִּיל לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלַאכְתּוֹ לְהַדְלִיק לוֹ נֵרוֹת וּלְבַשֵּׁל לוֹ, וּמֻתָּר לֵיהָנוֹת וְלֶאֱכֹל (כג) מִמְּלַאכְתּוֹ, כֵּן נ''ל.

באר היטב (כב) מלאכה. דהא אי בעי לא היה מקבל שבת עליו וכל שיש לו היתר מותר אמירה כמ''ש סי' ש''ז ס''ח: (כג) ממלאכתו. וכ''כ בתשובתו. וכ''פ הב''ח דלא כלבוש דאוסר אא''כ בירך והסיח דעתו מהשבת. ולא ידעתי מה מועיל בה''מ למלאכה מ''א וכן פסק הט''ז בתשוב' באורך ע''ש ועיין יד אהרן מ''ש על הט''ז. ובתשובת זרע אברהם חא''ח סי''ט. וזה פשוט דאם אמר המבדיל וכו' הכל שרי כמ''ש סי' רצ''ט סעיף י'. אך צ''ע אם יוכל אח''כ לומר רצה בבה''מ די''ל דוקא כשמתפלל תפלת חול לא יאמר רצה אבל כשאומר המבדיל לחוד רשאי לומר רצה עמ''ש ס''ס קפ''ח:

סימן רסד - דיני הפתילה והשמן
ובו י' סעיפים
א אֵין עוֹשִׂין פְּתִילָה לְנֵר שֶׁל שַׁבָּת, בֵּין נֵר שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן בֵּין כָּל נֵר שֶׁמַּדְלִיק בַּבַּיִת, מִדָּבָר שֶׁהָאוּר אֵינוֹ נֶאֱחָז בּוֹ אֶלָּא נִסְרָךְ סְבִיבָיו וְהַשַּׁלְהֶבֶת קוֹפֶצֶת כְּגוֹן: צֶמֶר וְשֵׂעָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אֶלָּא מִדָּבָר שֶׁהָאוּר נִתְלֶה בּוֹ, כְּגוֹן: פִּשְׁתָּה נְפוֹצָה וּבֶגֶד שֵׁשׁ וְצֶמֶר גֶּפֶן וְקָנַבּוֹס וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. הגה: וְאִם הִדְלִיק בַּדְּבָרִים הָאֲסוּרִים, אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרוֹ (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א סי' קע''א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם יֵשׁ נֵר אֶחָד מִדְּבָרִים הַמֻּתָּרִים, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹר (א) הָאֲחֵרִים. וְכֵן דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר בְּלֹא (ב) נֵר, מֻתָּר לַעֲשׂוֹת אֲפִלּוּ אֵצֶל נֵרוֹת הָאֲחֵרִים; וּלְצֹרֶךְ שַׁבָּת יֵשׁ לְהָקֵל בְּדִיעֲבַד (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פ''ק וּפ''ב דְּשַׁבָּת).

באר היטב (א) האחרים. אפי' הנרות עומדים בחדר אחר דכיון שיש במקום א' נר כשר יזכור ולא יטה גם במקומות אחרים: (ב) נר. כגון למשוך יין מן המרתף:

ב כָּרַךְ דָּבָר שֶׁמַדְלִיקִין בּוֹ עַל דָּבָר שֶׁאֵין מַדְלִיקִין בּוֹ אִם נִתְכַּוֵּן לְהַעְבּוֹת (פי' לַעֲשׂוֹתָהּ עָבָה) הַפְּתִילָה כְּדֵי לְהוֹסִיף אוֹרָהּ, אָסוּר; וְאִם נִתְכַּוֵּן (ג) לְהַקְשׁוֹת הַפְּתִילָה כְּדֵי שֶׁתְּהֵא עוֹמֶדֶת וְלֹא תְּשַׁלְשֵׁל לְמַטָּה, מֻתָּר. וּמִטַּעַם זֶה מֻתָּר לִכְרֹךְ דָּבָר שֶׁמַדְלִיקִין בּוֹ עַל גַּבֵּי גֶּמִי אוֹ קַשׁ כְּדֵי לִתֵּן הַפְּתִילָה בַּעֲשָׁשִׁית. הגה: נוֹתְנִין גַּרְגִּיר שֶׁל מֶלַח וּגְרִיס שֶׁל פוֹל עַל פִּי הַנֵּר בְּעֶרֶב שַׁבָּת כְּדֵי שֶׁיְּהֵא דּוֹלֵק יָפֶה בְּשַׁבָּת (מַיְמוֹנִי פ''ה וְטוּר).

באר היטב (ג) להקשות. אפי' מדליק שניהם יחד דכשמתכוין להקשות לא גזרינן שמא יטה:

ג אֵין מַדְלִיקִין נֵר לְשַׁבָּת אֶלָּא מִשֶּׁמֶן הַנִּמְשָׁךְ אַחַר הַפְּתִילָה, וּלְפִיכָךְ אֵין מַדְלִיקִין בְּזֶפֶת וְלֹא (ד) בְּשַׁעֲוָה, וְלֹא בְּשֶׁמֶן הֶעָשׂוּי מִצֶּמֶר גֶּפֶן, וְלֹא בְּאַלְיָה וְלֹא בְּחֵלֶב; וְכֵן אֵין מַדְלִיקִין בְּעִטְרָן מִפְּנֵי שֶׁרֵיחוֹ רַע וְיַנִּיחֶנּוּ (ה) וְיֵצֵא; וְלֹא בָּצֳרִי מִפְּנֵי שֶׁרֵיחוֹ נוֹדֵף, שֶׁמָּא יִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ וְנִמְצָא מִתְחַיֵּב מִשּׁוּם מְכַבֶּה.

באר היטב (ד) בשעוה. פי' שיניחנו בנר ויניח הפתילה לתוכה. אין מדליקין בשמרי שמן. ש''ג. ובחמאה יש להחמיר ליתן בתוכה מעט שמן. אבל יש ליזהר להדליק בשמן דוקא כדאיתא בספר חסידים שהאריך ימים בשביל זה. ועוד לפעמים נוטף מהחמאה למאכל בשר. ולפעמים מדליקין שומן אף שעדיין מלוכלך מהחמאה ועובר על לאו דבשר וחלב. ואם אין לו שמן כתב בתשב''ץ דיסחוט אגוז לתוך החלב: (ה) ויצא. וחובה לאכול בשבת אצל הנר. עוד יש ט''א מפני שהוא נדבק בכותלי הבית ומבעיר הבית וחיישינן שמא יכבה ומכאן יש ללמוד שלא לסתום התנור בעץ מטעם זה וכמה פעמים ראיתי שבאו לחילול שבת עבור זה. מ''א:

ד אֲפִלּוּ נָתַן מְעַט שֶׁמֶן זַיִת בִּשְׁמָנִים אֵלּוּ שֶׁאֵינָם נִמְשָׁכִים וְאָז נִמְשָׁכִין, אֵין מַדְלִיקִין (ו) בָּהֶם.

באר היטב (ו) בהם. גזירה שמא ידליק בעינייהו:

ה חֵלֶב (ז) מְהֻתָּךְ וּקְרָבֵי דָּגִים אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶם; וְאִם נָתַן בָּהֶם מְעַט מֵאַחַת מִשְּׁמָנִים שֶׁמַּדְלִיקִין בָּהֶם, מֻתָּר לְהַדְלִיק בָּהֶם.

באר היטב (ז) מהותך. לפי עיקר הדין מותר בחלב מהותך אלא דרבנן גזרו אטו אינו מהותך וכשהוא בתערובות לא גזרו דהוי גזירה לגזירה:

ו שְׁאָר כָּל הַשְּׁמָנִים, חוּץ מֵאֵלּוּ, מַדְלִיקִים בָּהֶם; וּמִכָּל מָקוֹם שֶׁמֶן זַיִת מִצְוָה מִן (ח) הַמֻּבְחָר.

באר היטב (ח) המובחר. ואם אין שמן זית מצוי מצוה בשאר שמנים והם קודמין לשעוה. ומ''מ נר שעוה קודם לנר חלב. מט''מ ושל''ה עי' סי' תרע''ג ס''א וב''ח כתב דאף הגאונים לא החמירו אלא בשעוה עם הפסולת אבל בשעוה שלנו לא דהא עינינו רואות שאורן צלול. ועי' סי' רע''ה:

ז כָּרַךְ (ט) זֶפֶת אוֹ שַׁעֲוָה אוֹ חֵלֶב סְבִיב הַפְּתִילָה, מַדְלִיקִים בָּהֶם.

באר היטב (ט) זפת. ואם כרך שמן פסול ופתילה פסולה יחד אסור. טור:

ח הַמַּדְלִיק צָרִיךְ שֶׁיַּדְלִיק רֹב מַה (י) שֶּׁיּוֹצֵא מִן הַפְּתִילָה מֵהַנֵּר.

באר היטב (י) שיוצא. וה''ה בנר של שעוה צריך להדליק רוב היוצא. ש''ג:

ט אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַבְהֵב הַפְּתִילָה (פי' עִנְיַן הִבְהוּב יִפֹּל עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נִשְׂרָף לְגַמְרֵי וְגַם לֹא קַיָּם לְגַמְרֵי) (אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא (שְׁמוֹת יב, ט), תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מְהַבְהֵב). הגה: וּמִכָּל מָקוֹם נָהֲגוּ לְהַדְלִיק הַפְּתִילָה וּלְכַבּוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה מְחֹרֶכֶת וְתֵאָחֵז בָּהּ הָאוּר יָפֶה (טוּר).

י אֵין מַדְלִיקִין (יא) בִּסְמַרְטוּטִין, אֲפִלּוּ מְחֹרָכִין.

באר היטב (יא) בסמרטוטין. אין מדליקין על השלחן בנר ישן של חרס. רש''ל פ''ה:

סימן רסה - דין כלים הנתנים תחת הנר
ובו ד' סעיפים
א אֵין נוֹתְנִין כְּלִי מְנֻקָּב מָלֵא שֶׁמֶן עַל פִּי הַנֵּר כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹטֵף בְּתוֹכוֹ, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ וְיִתְחַיֵּב מִשּׁוּם מְכַבֶּה; וְאִם חָבְרוּ לוֹ בְּסִיד אוֹ בְּחַרְסִית, מֻתָּר דְּכֵיוָן שֶׁהוּא כְּלִי אֶחָד בָּדִיל מִנֵּיהּ מִשּׁוּם אִסוּר שַׁבָּת.

ב לֹא יְמַלֵּא קְעָרָה שֶׁמֶן וְיִתְּנֶנָּה בְּצַד הַנֵּר וְיִתֵּן רֹאשׁ הַפְּתִילָה בְּתוֹכָהּ בִּשְׁבִיל שֶׁתְּהֵא שׁוֹאֶבֶת, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ.

ג אֵין נוֹתְנִין כְּלִי בְּשַׁבָּת תַּחַת הַנֵּר לְקַבֵּל שֶׁמֶן הַנּוֹטֵף, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְבַטֵּל כְּלִי (א) מֵהֵיכָנוֹ; וּמֻתָּר לִתְּנוֹ מִבְּעוֹד יוֹם, וְהַשֶּׁמֶן הַנּוֹטֵף (ב) אָסוּר לְהִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת. הגה: וְאָסוּר לִגֹּעַ בְּנֵר דּוֹלֵק כְּשֶׁהוּא תָּלוּי, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ (ג) מְטַלְטְלוֹ וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם מֻקְצֶה בִּנְגִיעָה בְּעָלְמָא, מִכָּל מָקוֹם אָסוּר פֶּן יִתְנַדְנֵד קְצָת מִנְּגִיעָתוֹ וְיִטֶּה (אוֹר זָרוּעַ).

באר היטב (א) מהיכנו. שקודם לזה היה הכלי ראוי לטלטלו ועכשיו בשבת עושהו מוקצה אבל מותר לתת תחת נר של שעוה כיון דאפשר לנער האיסור מתוך הכלי לא חשיב מבטל כלי מהיכנו עי' סי' רע''ז ס''ג. וכתב מהרי''ל דישים כלי מבע''י תחת השלחן ובשבת אחר אכילה יסיר השלחן והכלי עומד מעצמו תחת הנר ומסיים המ''א שהוראה זו ברורה ויש לסמוך עליה ע''ש. ואם יש בכלי דבר היתר דלא אפשר לנערו מותר להניחו תחת הנר לקבל בו שמן דהא יכול לטלטלו אגב היתר כמ''ש בסי' ש''י ס''ח ע''ש: (ב) אסור. ואם לא נטף לתוכו שמן לא נאסר הכלי לטלטל במחשבה בעלמא. ש''ג: (ג) ויטה. בנר של שעוה לא חיישינן כמ''ש סי' רע''ז ס''ג:

ד נוֹתְנִים כְּלִי תַּחַת הַנֵּר לְקַבֵּל נִיצוֹצוֹת מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ וְאֵין כָּאן בִּטּוּל כְּלִי מֵהֵיכָנוֹ; אֲבָל לֹא יִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם אֲפִלּוּ מִבְּעוֹד יוֹם, מִפְּנֵי שֶׁמְּקָרֵב זְמַן כִּבּוּי הַנִּיצוֹצוֹת. וּמִכָּל מָקוֹם מֻתָּר לִתֵּן מַיִם בָּעֲשָׁשִׁית שֶׁמַּדְלִיקִים בָּהּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְכִבּוּי אֶלָּא לְהַגְבִּיהַּ הַשֶּׁמֶן. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ מִתְכַּוֵּן לְכִבּוּי, שָׁרֵי מֵאַחַר שֶׁאֵין הַמַּיִם בְּעֵין אֶלָּא תַּחַת (ד) הַשֶּׁמֶן לֹא הָוֵי אֶלָּא גְּרַם כִּבּוּי, וְכֵן נוֹהֲגִין (סְמַ''ג).

באר היטב (ד) השמן. כתב המ''א ומדברי כולם למדנו דאסור ליתן מים לתוך הקנה שעומד בו נר שעוה כדי שיכבה כשיבא עד המים דהא מתכוין לכבוי והאש נופל לתוכו ממש והמים בעין והם תחת האש עיין שם (אמר המגיה שמעתי מכמה גדולים שנהגו ליתן מים תוך הקנה ע''י עכו''ם בערב שבת)

סימן רסו - דין מי שהחשיך לו בדרך
ובו י''ג סעיפים
א מִי שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְקָדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם וְהָיָה עִמּוֹ מָעוֹת וְיֵשׁ לוֹ חֲמוֹרוֹ וְגַם יֵשׁ עִמּוֹ עַכּוּ''ם, לֹא יַנִּיחַ כִּיסוֹ עַל (א) חֲמוֹרוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתָתוֹ, אֶלָּא נוֹתֵן כִּיסוֹ (ב) לְעַכּוּ''ם לְהוֹלִיכוֹ לוֹ, וּלְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לוֹקְחוֹ מִמֶּנּוּ וַאֲפִלּוּ לֹא נָתַן לוֹ שָׂכָר עַל זֶה וְאַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ לוֹ מִשֶּׁחָשְׁכָה, מֻתָּר; אֲבָל אִם מָצָא מְצִיאָה אֵינוֹ יָכוֹל לִתְּנָהּ לְעַכּוּ''ם אֶלָּא אִם כֵּן בָּאָה לְיָדוֹ מִבְּעוֹד יוֹם דְּהַשְׁתָּא הַוְיָא כְּכִיסוֹ.

באר היטב (א) חמורו. ואם החמור של עכו''ם יניחנו עליו דאין מצווה על שביתתו ואם שכרו מהעכו''ם י''א דמצווה כמ''ש סי' רמ''ו ס''ג ודווקא כששכר החמור אבל אם שכר העכו''ם שיוליכנו למקום פלוני אם כן לא שכר החמור דהרי העכו''ם חייב במזונות ובאחריות החמור ולא שכר דוקא חמור זה מן העכו''ם א''כ פשיטא דאינו מצווה על שביתתו. מ''א: (ב) לעכו''ם. ואם הוא משא כבד נ''ל דיתן החמור לעכו''ם או יפקירנו כמ''ש סי' רמ''ו ובלבד שלא יהא מחמר וכמ''ש ס''ב. מ''א:

ב אִם אֵין עִמּוֹ (ג) עַכּוּ''ם, מַנִּיחוֹ עַל חֲמוֹרוֹ, וּכְדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא חַיָּב מִשּׁוּם (ד) מְחַמֵּר (פי' מַנְהִיג אֶת הַחֲמוֹר) אִי אִיכָּא עֲקִירָה וְהַנָּחָה מַנִּיחוֹ לְאַחַר שֶׁעָקְרָה יָד וְרֶגֶל לָלֶכֶת, דְּלָאו עֲקִירָה הִיא, וּכְשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת נוֹטְלוֹ הֵימֶּנָּה וּלְאַחַר שֶׁתַּחֲזֹר וְתַעֲקֹר רַגְלָהּ יַנִּיחֶנּוּ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לִזָּהֵר מִלְּהַנְהִיגָהּ בְּקוֹל רָם כָּל זְמַן שֶׁהַכִּיס עָלֶיהָ. הגה: וְהוּא לֹא יִרְכַּב עַל הַחֲמוֹר, אֶלָּא יֵלֵךְ בְּרַגְלָיו. וְאִם הוּא צָרִיךְ לָצֵאת חוּץ לַתְּחוּם מִפְּנֵי שֶׁמִּתְיָרֵא מִן הַלִּסְטִים, אוֹ שְׁאָר סַכָּנָה וַאֲפִלּוּ הוּא תּוֹךְ הַתְּחוּם, יָכוֹל לִישֵׁב עַל הַחֲמוֹר וְלִרְכֹּב. (ריב''ש וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תַּשְׁבֵּ''ץ).

באר היטב (ג) עכו''ם. וה''ה אם אינו מאמין לעכו''ם מניחו על חמורו. סה''ת: (ד) מחמר. פי' המנהיג חמור טעונה מחייב אי עביד עקירה והנחה והא דלא קאמר משום שביתת בהמתו משום דאתא לאשמועינן אפי' אין הבהמה שלו צריך ליזהר בכך וכ''ש אם הבהמה שלו דאיכא תרתי מחמר ושביתת בהמתו. ר''ן וריב''ש:

ג הָיָה עִמּוֹ חֲמוֹר וְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, יַנִּיחֶנּוּ עַל הַחֲמוֹר וְלֹא יִתְּנֶנָּה לְאֶחָד מֵאֵלּוּ.

ד הָיָה עִמּוֹ חֵרֵשׁ וְשׁוֹטֶה, יִתְּנֶנּוּ לַשּׁוֹטֶה לְפִי שֶׁאֵין לוֹ דַּעַת כְּלָל.

ה שׁוֹטֶה וְקָטָן, יִתְּנֶנּוּ לַשּׁוֹטֶה שֶׁהַקָּטָן יָבֹא לִכְלַל דַּעַת. חֵרֵשׁ וְקָטָן, יִתְּנֶנּוּ לְמִי שֶׁיִּרְצֶה.

ו יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכְּשֶׁנּוֹתְנוֹ לְאֶחָד מֵאֵלּוּ מַנִּיחוֹ עָלָיו כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ וְנוֹטֵל מִמֶּנּוּ כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד. הגה: וְדַוְקָא כְּשֶׁנּוֹתֵן לָהֶם מִשֶּׁחָשְׁכָה, אֲבָל כְּשֶׁנּוֹתֵן לָהֶם (ה) מִבְּעוֹד יוֹם, מֻתָּר בְּכָל עִנְיָן.

באר היטב (ה) מבע''י מותר. המ''א הניח דבר זה בצ''ע:

ז אִם אֵין עִמּוֹ שׁוּם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ, יְטַלְטְלֶנּוּ פָּחוֹת פָּחוֹת (ו) מֵאַרְבַּע אַמּוֹת. וְדַוְקָא כִּיסוֹ אוֹ מְצִיאָה שֶׁבָּאָה לְיָדוֹ, אֲבָל אִם לֹא בָּאָה לְיָדוֹ, לֹא.

באר היטב (ו) מד''א. כתב הט''ז דבר פשוט שזה אין מועיל אלא טלטול בר''ה או כרמלית שהאיסור הוא משום טלטול ד''א ע''כ מהני זה אבל מרה''י לכרמלית וכ''ש לרה''ר דהאיסור הוא משום הוצאה מרשות לרשות דאסור אפי' בחצי אמה לא מועיל זה וכ''כ רש''ל בתשוב' סי' נ''א ע''כ לא יפה עושים אותן שנושאין תינוק למול בפחות פחות מד''א דמ''מ יש איסור מה שמוציאין מרה''י לרחוב שהוא כרמלית אלא יוציאנו ע''י עכו''ם מרשות לרשות ואחר כך יטלטלנו בפחות מד''א. וכתב ב''י בשם רי''ו בהיתר פחות מד''א צריך לישב בכל פחות מד''א שאל''כ אע''פ שעומד חייב ונראה דזהו אם אחד נושא לבד אז צריך לישב אבל אם אחד נותן לחבירו בפחות מד''א א''צ לישב שום אחד דבכל אחד הוא מעשה חדש עכ''ל ט''ז ועיין בתשובת עבודת הגרשוני סימן ק''ד דמתיר שם לעני העומד בחוץ בכרמלית ובעל הבית פושט ידו לחוץ ויטול העני ממנו ע''ש א''כ לפ''ז ה''נ מועיל הושטה שתקח אשה אחרת מידה ומנהג ישראל תורה שאין עושין זה ע''י עכו''ם רק לעשות ע''י הושטה מרה''י לכרמלית ועיין יד אהרן סי' שמ''ז שחולק על עבודת הגרשוני וכתב דבר קשה להתיר דהרי מצינו בכמה דברים שאסרו גזירה לגזירה דאמרינן כולה חדא גזירה הוא ע''ש וכ''כ המ''א סי' שמ''ח ס''ק ד' ועיין בט''ז סי' שמ''ט ס''ק א' ובמ''א סימן של''א ס''ק ה':

ח יֵשׁ אוֹמְרִים דַוְקָא מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ לוֹ בַּדֶּרֶךְ שֶׁהָיָה סָבוּר שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ שְׁהוּת בַּיּוֹם, אֲבָל מִי שֶׁיָּצָא מִבֵּיתוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה וְשָׁכַח וְהוֹצִיא לִרְשׁוּת הָרַבִּים, לֹא הִתִּירוּ לוֹ שׁוּם אֶחָד מֵהַדְּרָכִים הָאֵלּוּ.

ט הִגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת, נוֹטֵל מֵעַל הַחֲמוֹר כֵּלִים הַנִּטָּלִים; וְשֶׁאֵינָם נִטָּלִים מַתִּיר אֶת הַחֲבָלִים וְהַשַּׂקִּים נוֹפְלִים. וְאִם הָיְתָה טְעוּנָה כְּלֵי זְכוּכִית שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלָם, כְּגוֹן שֶׁהֵם כּוֹסוֹת שֶׁל מַקִּיזֵי דָּם שֶׁאֵין רְאוּיִם בְּשַׁבָּת לִכְלוּם, לְפִי שֶׁהֵם מְאוּסִים וְאִם יִפְּלוּ לָאָרֶץ יִשָּׁבְרוּ, מַנִּיחַ תַּחְתֵּיהֶם כָּרִים וּכְסָתוֹת. וְדַוְקָא בְּמַשָּׂאוֹת קְטַנִּים שֶׁיָּכוֹל לְשָׁמְטָן מִתַּחְתֵּיהֶן, אֲבָל אִם הֵם גְּדוֹלוֹת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁמֹט הַכָּרִים מִתַּחְתֵּיהֶן, אָסוּר לְהַנִּיחָם תַּחְתֵּיהֶן מִפְּנֵי שֶׁמְּבַטֵּל כְּלִי (ז) מֵהֵיכָנוֹ (פי' מֵהַתַּשְׁמִישׁ שֶׁהָיָה מוּכָן לוֹ), אֶלָּא פּוֹרְקָן בְּנַחַת שֶׁלֹּא יִשָּׁבְרוּ, וְלֹא יַנִּיחֵם עַל הַבְּהֵמָה מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים.

באר היטב (ז) מהיכנו. ואין לבטל כלי מהיכנו אפי' לפי שעה רק בהפסד מרובה ולבטל כלי לכל השבת בה''מ יש פלוגתא בין הפוסקים עיין מ''א:

י חָשְׁכָה לוֹ בַּדֶּרֶךְ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ, אוֹ שֶׁיּוֹשֵׁב בבה ''מ בַּשָּׂדֶה וְחָשְׁכָה לוֹ, מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ; וְאִם יֵשׁ בַּיִת סָמוּךְ לַחוֹמָה שֶׁנִּשְׁמָרִים בְּתוֹכוֹ, מַנִּיחָן שָׁם.

יא הָיְתָה חֲבִילָתוֹ מֻנַּחַת עַל כְּתֵפוֹ וְקָדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם, רָץ תַּחְתֶּיהָ עַד בֵּיתוֹ; וְדַוְקָא רָץ, אֲבָל לֵילֵךְ לְאַט, לֹא, כֵּיוָן דְּלֵית הֶכֵּרָא אָתֵי לְמֶעֲבַד עֲקִירָה וְהַנָּחָה, דְּזִמְנִין (ח) קָאֵי וְלָאו אַדַּעְתֵּיהּ; אֲבָל רָץ אִית לֵיהּ הֶכֵּרָא, וְכִי מָטָא לְבֵיתֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּלֹא קָאֵי פֻּרְתָּא וְאִשְׁתְּכַח דְּקָא מְעַיִּל מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד, זָרִיק לָהּ כִּלְאַחַר יָד דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ זְרִיקָה, כְּגוֹן מִכְּתֵפָיו וּלְאַחֲרָיו.

באר היטב (ח) קאי. ואם עמד לתקן המשא פטור. רמב''ם:

יב יֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא בַּחֲבִילָה הִתִּירוּ לַעֲשׂוֹת כֵּן אֲבָל לֹא בְּכִיסוֹ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין (ט) לְכִיסוֹ. הגה: וּמִי שֶׁשָּׁכַח כִּיסוֹ עָלָיו בְּשַׁבָּת אִם הוּא בְּבֵיתוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ עִמּוֹ לְחֶדֶר לְהַתִּיר חֲגוֹרוֹ וְלִפֹּל שָׁם לְהַצְנִיעוֹ, וְאִם הוּא בַּשּׁוּק אָסוּר לַהֲבִיאוֹ לְבֵיתוֹ רַק מַתִּיר חֲגוֹרוֹ בַּשּׁוּק וְהוּא נוֹפֵל, וְאוֹמֵר לְעַכּוּ''ם (י) לְשָׁמְרוֹ וְאִם מְבִיאוֹ אֵין לָחוּשׁ (אֲגֻדָּה מַסֶכֶת בֵּיצָה בֵּית יוֹסֵף סִימָן ש''ט). וְע''ל סי' ש''י אִם הַכִּיס תָּפוּר בְּבִגְדּוֹ מַה דִּינוֹ.

באר היטב (ט) לכיסו. היינו במקום שאין יכול להוליכה פחות פחות מד''א כגון שמתירא מלסטים. ולדידן דאין לנו ר''ה גמורה אפשר דלכ''ע שרי בכל ענין. ש''ג מ''א: (י) לשומרו. ואם מתירא דהעכו''ם יקחהו בשוק רשאי לרוץ כמש''ל מ''א. ועיין בשבות יעקב ח''ב סי' ד':

יג מָצָא אַרְנְקֵי בְּשַׁבָּת, אָסוּר (יא) לִטְּלוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁיָּרֵא פֶּן יְקַדְּמֶנּוּ אַחֵר.

באר היטב (יא) ליטלו. ואסור לומר לעכו''ם ליטלו כמ''ש סס''א. כתב הבאר היטב אשר לפני ונ''ל דמותר לומר לעכו''ם לשומרו ע''ש ולדידי צ''ע הוא. (ובספר אליהו רבה התיר לומר לכותי ליטלו כיון דעדיין לא זכה בו ישראל והרמב''ם התיר לגמרי ע''ש):

סימן רסז - דיני התפלה בערב שבת
ובו ג' סעיפים
א בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת אֵין נוֹפְלִין עַל פְּנֵיהֶם.

ב מַקְדִּימִין לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית יוֹתֵר מִבִּימוֹת הַחֹל, וּבִפְלַג הַמִּנְחָה יָכוֹל לְהַדְלִיק וּלְקַבֵּל שַׁבָּת בִּתְפִלַּת עַרְבִית (א) וְלֶאֱכֹל מִיָּד וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רל''ג כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין שִׁעוּר פְּלַג הַמִּנְחָה.

באר היטב (א) ולאכול מיד. כתב בשל''ה בשם ס''ח דמ''מ צריך לאכול כזית בלילה לקיים ג' סעודות בשבת וכ''כ הב''ח סימן תע''ב. אבל בתוס' ורא''ש משמע דיוכל לגמור הסעודה מבע''י וכ''כ הת''ה. ומ''מ טוב להחמיר מ''א והט''ז ס''ס רצ''א כתב דכיון דתוספת מחול על הקודש דאורייתא הוא ע''כ יצא שפיר אפי' גמר קודם הלילה ע''ש ועכ''פ הנוהגין להתפלל ערבית בע''ש מבע''י מ''מ כשיגיע חצי שעה סמוך לזמן ק''ש אסורים להתחיל לאכול דלא נפקי בק''ש דיממא מ''א וע''ל סי' רל''ה ס''ק ג' מש''ש בשם המ''א:

ג בְּבִרְכַּת הַשְׁכִּיבֵנוּ אֵינוֹ חוֹתֵם שׁוֹמֵר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְוּבְצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנוּ אוֹמֵר: (ב) וּפְרֹס סֻכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ, בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַפּוֹרֵס סֻכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְעַל יְרוּשָׁלַיִם.

באר היטב (ב) ופרוס. משמע דא''ל כי אל שומרנו וכו' ושמור צאתנו וכו' וכ''כ הטור הטעם שבשבת א''צ שמירה שהשבת שומר ונוהגין לומר הפסוק ושמרו בני ישראל וגו' לומר שאם ישמרו שבת א''צ שמירה ע''כ. ואנחנו נוהגים לומר כי אל שומרנו וגו' ושמור צאתנו וגו' דאנו יודעים שאין אנו בחזקת שומרי שבת כראוי ע''כ צריכים להתפלל על השמירה אלא דאין מסיימין. ט''ז ע''ש:

סימן רסח - דין הטועה בתפלת השבת
ובו י''ג סעיפים
א אוֹמֵר וַיְכֻלּוּ בִּתְפִלַּת עַרְבִית.

ב אִם טָעָה וְהִתְחִיל תְּפִלַּת הַחֹל, גּוֹמֵר אוֹתָהּ (א) בְּרָכָה שֶׁנִּזְכַּר בָּהּ שֶׁטָּעָה וּמַתְחִיל שֶׁל שַׁבָּת, לָא שְׁנָא נִזְכַּר בְּבִרְכַּת אַתָּה חוֹנֵן לֹא שְׁנָא נִזְכַּר בִּבְרָכָה אַחַת מִשְּׁאָר הַבְּרָכוֹת, בֵּין בְּעַרְבִית בֵּין בְּשַׁחֲרִית, מוּסָף וּמִנְחָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים (ב) דִּבְמוּסָף פּוֹסֵק אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע בְּרָכָה.

באר היטב (א) ברכה. דבדין הוא דבעי לצלויי י''ח בשבת אלא משום טרחא דכבוד שבת לא אטרחו רבנן וכיון שהתחיל גומר. ומי שאירע לו כן ידאוג כל השבת דהוא סימן רע לו ויפשפש במעשיו ויהרהר בתשובה. של''ה: (ב) דבמוסף. שהרי אין תפלת י''ח בחול במקום מוסף ע''כ ליכא למימר דמיבעי ליה לצלויי י''ח:

ג אִם הָיָה סָבוּר שֶׁהוּא חֹל וְהִתְחִיל אַדַּעְתָּא דְּחֹל וּמִיָּד כְּשֶׁאָמַר תֵּבַת אַתָּה נִזְכַּר קֹדֶם שֶׁאָמַר חוֹנֵן, הֲוָה לֵיהּ הִתְחִיל בְּשֶׁל (ג) חֹל וְגוֹמֵר אוֹתָהּ בְּרָכָה; אֲבָל אִם הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא שַׁבָּת, וְשֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה הִתְחִיל תֵּבַת אַתָּה, אֲפִלּוּ אִם הוּא בִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית שֶׁאֵינָהּ פּוֹתַחַת בְּאַתָּה אֵינוֹ גּוֹמֵר בִּרְכַּת אַתָּה חוֹנֵן דְּחַשְׁבִינָן לֵיהּ כְּטָעָה בִּתְפִלַּת שַׁבָּת בֵּין זוֹ לְזוֹ. הגה: דַּהֲרֵי יָכוֹל לוֹמַר אַתָּה קִדַּשְׁתָּ אוֹ (ד) אַתָּה אֶחָד (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן י''ד).

באר היטב (ג) חול. ודוקא בשחרית אבל דערבית ומנחה דגם תפלת שבת מתחיל באתה גומר בשל שבת מ''א ע''ש. צ''ל לעבדך באמת שבת קדשך אוהבי שמך ס''ח סי' תתפ''ב. ובשכנה''ג כתב מנהג לומר בליל שבת וינוחו בה וביום וינוחו בו ובמנחה וינוחו בם: (ד) אתה אחד. ומ''מ אינו גומר לא אתה קדשת ולא אתה אחד אלא יאמר ישמח משה ושפיר קאמר אתה קב''ה ישמח משה במתנת חלקו. ל''ח אות מ''ו:

ד מִי שֶׁהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שֶׁל חֹל בְּשַׁבָּת וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת, (ה) לֹא יָצָא. וְאִם הִזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת בְּתוֹךְ י''ח אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָבַע בְּרָכָה לְשַׁבָּת, (ו) יָצָא. הגה: בְּמוּסָף אֲפִלּוּ לֹא אָמַר רַק וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךְ אֶת חוֹבוֹתֵינוּ בִּתְמִידֵי יוֹם וּבְקָרְבַּן מוּסָף, יָצָא. (בֵּית יוֹסֵף סִימָן רפ''ו בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּתוֹ).

באר היטב (ה) לא יצא. וה''ה ביום טוב וה''ה ביום טוב שני. ת''ד: (ו) יצא. כלבו נסתפק אם ספק לו אם הזכיר של שבת אם צריך לחזור:

ה טָעָה וְהִתְפַּלֵּל שֶׁל חֹל בְּשַׁבָּת, וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת, אִם עָקַר רַגְלָיו חוֹזֵר לְרֹאשׁ; וְאִם לֹא עָקַר (ז) רַגְלָיו אַף עַל פִּי שֶׁסִיֵּם תְּפִלָּתוֹ, אֵינוֹ חוֹזֵר אֶלָּא לְשֶׁל שַׁבָּת. וּשְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁשָּׁכַח שֶׁל שַׁבָּת בְּשַׁחֲרִית עַיֵּן סִימָן קכ''ו.

באר היטב

המשנה היומית ארכיון הלימוד היומי

יום חמישי סוכות יג' תשרי תשפ"ז

אנחנו שולחים למייל (בתזמון שאתם בוחרים) תוכן תורני מרתק וייחודי!

מיד לאחר ההרשמה תקבלו מייל עם פירוט אפשרויות התזמון לבחירה

אנחנו שולחים למייל (בתזמון שאתם בוחרים)
תוכן תורני מרתק וייחודי!