הצורר הנאצי יוזף מנגלה ימ"ש, שקיבל את התואר 'מלאך המוות מאושוויץ', מוכר כאחד הרופאים המרושעים ביותר בהיסטוריה בשל הניסויים האכזריים שביצע בבני אדם – ובעיקר בתאומים. מנגלה שיגר אלפי בני אדם למותם ורצח זוגות תאומים רבים בשם 'המדע'. ניסוייו בתאומים היו מחקרים אכזריים שערך על דעת עצמו וללא קשר למדע. לצורך כך נעזר בצוות רופאים, שחלקם הגדול אסירים יהודים. זירת פעילותו הברברית הייתה אושוויץ, מחנה ההשמדה הגדול בהיסטוריה, שם הופרדו התאומים שהגיעו ברכבות מהוריהם והועברו לשהות תחת 'חסותו' של הצורר.
אחד מאותם זוגות תאומים שהצליחו לשרוד בחסדי השם ובניסים גלויים את תופת השואה ואת שבט ניסוייו של הרוצח, הוא הישיש הרה"ג רבי משה דוד מאיר שליט"א משכונת 'גבעת שאול' בירושלים. בראיון ל'מרוה לצמא' הוא חושף את סיפורו המרטיט, סיפור ששזורים בו נימים של אמונה, אופטימיות ונחישות. ר' משה דוד ואחותו התאומה שתחי' נפלו כפרי בשל לידי הצורר, אך בחסדי שמים יצאו ממעבדתו בפגעים מזעריים. גורל הוריהם ושאר אחיהם לא שפר עליהם, והם הובלו למשרפות כרבבות אחרים.
"אתם רואים את חגורת העור הזו?", הוא שואל בפאתוס ומנפנף לעברנו בחגורה דהויה עתיקת יומין, שריד שנשמר מהתקופה שבה היה נצור באושוויץ. "אותה אני שומר לעצמי עד יומי האחרון כמזכרת, כדי שאזכור תמיד מה עוללו לנו הנאצים ימ"ש וכיצד זכיתי בחסדי שמים להינצל ולהקים דור חדש – זרע ברך ה'", הוא מוסיף ודמעות התרגשות נקוות בעיניו.
אנחנו מבקשים לשוב אל ראשית חייו, ורבי משה דוד מתחיל לגולל:
"העיירה שלנו, אילניציה שבמחוז מרמורש, החליפה ידיים בין הונגריה לצ'כוסלובקיה, ושוב להונגריה בימי המלחמה. התגוררו בה כ-300 יהודים. למדתי בתלמוד תורה, אך נאלצתי ללמוד במקביל בבית הספר העממי, שכן המועצה איימה בכליאה על הורים שמנעו זאת. הצלחתי לתעתע בהנהלה ולא הגעתי ללמוד בשבתות ובמועדים. אבא ז"ל שימש כמלמד, עבד כיערן ולבסוף גויס לצבא ההונגרי. החזקנו משק חקלאי לפרנסתנו. היה בעיירה גרעין חסידי סאטמאר, ונוסח התפילה היה ספרד. אמי ע"ה נפטרה לפני המלחמה, ונותרנו עם אבינו הי"ד. בה' בניסן תש"ד מלאו לי 13. נהניתי מתקופת הבחרות רק חודש אחד, ואז הגיעו הגרמנים.
המציאות הייתה מורכבת. היה שכן ששמר שבת, ומנגד שכן עוין שהתנכל לנו והפריע את מנוחתנו בלילות. אשתו דווקא הייתה נעימה ושימשה כ'גויה של שבת' עבורנו. החיים התנהלו על מי מנוחות, עד שהחלו לגרש יהודים מפולין. פליטים פולנים הגיעו אלינו, וגורשו ראשונים עם הגעת הגרמנים. בתחילה היינו שלווים, אך ככל שהגרמנים התקרבו, התחלנו למשש את האימה מקרוב, ומבטים מלאי שנאה ננעצו בנו ללא הרף.
בשלב מסוים, עוד בטרם הגיעו הגרמנים לאזורנו, הוכרחנו לענוד טלאי צהוב כדי לבדל אותנו מהנוכרים. השכנים, שכבר ידעו מה מעוללים הגרמנים, 'סימנו' את בתינו ואת רכושנו, וציפו לחלק ביניהם את השלל ברגע שנגורש מהעיירה. כשהגיעו השמועות על התקרבות הגרמנים למחוז, ועל אף שלא ידענו מה בדיוק מצפה לנו – למעט החשש שנישלח לאושוויץ – התחלנו 'להתארגן'.
היו שקברו את רכושם באדמה, והיו שהפקידו אותו אצל שכנים. מגזירת ההשגחה העליונה, אנשים לא העלו בדעתם שלא יחזרו. כך, בתמימות ומחוסר הבנת המצב לאשורו, הכנו מארזים לכל ילד: עוגות, בגדים וצידה לדרך, כאילו אנו יוצאים לקייטנה. ממדי הזוועה פשוט לא היו ידועים לנו.
באחד הבקרים פשטו חיילים הונגרים על בתי העיירה (באותה תקופה המחוז כבר היה תחת כיבוש הונגרי). שני חיילים נכנסו לביתנו ודרשו מאבי את כספו וזהבו. לאבי לא היה מה לתת להם, אך הם היו בטוחים שהוא מסתיר את רכושו והחלו להכותו באכזריות. אנו, הילדים, נכנסנו להיסטריה ופרצנו בבכי ובזעקות שבר. למרבה הנס, קולות הבכי החרידו אותם והם חדלו מלהכותו. הם הורו לנו לעזוב מיד את הבית ונעלו אותו. עברנו בשלב ראשון לבית הספר המקומי, שהפך לגטו זמני שבו רוכזו כל יהודי העיירה. הגרמנים, שהחלו בינתיים להגיע למקום, התעללו ביהודים והמראות היו מחרידים".
(מבוסס על כתבה שנערכה בעיתון 'מרוה לצמא')