התנאים הידרדרו עוד יותר כשמונה מפקד חדש למחנה.
שמו היה אמון גת, והוא היה מעורב גם בחיסול גטו קראקא. "מהיום שהגיע, המצב הפך מר מאוד. הוא נהג לרכוב על סוס כשהוא מלווה בכלבים אכזריים, וכאשר צעק, היו הכלבים מתנפלים על היהודים שעמדו בדרכו. פעם אחת קפץ אחד מהם גם עליי ושרט אותי. הצלחתי לברוח, אבל עד היום נותרו סימנים באצבעי. הנה, ראה. אני מכנה את הסימנים 'זכר לחורבן'", הוא אומר באירוניה.
גת היה סדיסט במלוא מובן המילה, ובשל אכזריותו כונה 'הקצב מפלאשוב'. "אני זוכר שעמדנו פעם, כמו בכל יום, בשתי שורות ארוכות. הוא עבר בין השורות ושלף יהודי אחד, שלמה שפילמן שמו. הוא הורה לו לעמוד בפינה ואמר: 'אינני יכול לסבול יהודי בעל הדרת פנים כזו'. היהודי הזה שילם בחייו, ואלו היו סיפורים של יום-יום".
ר' יוסף שב לאותו סיפור שבו דרך גת את רובהו לכיוונו. "התעוררתי כמה ימים לאחר מכן במרפאה של המחנה, והרגשתי כאב חד ואיום שמפלח את כל גופי. הסתכלתי על עצמי וראיתי גוף חבול ופצוע, חבוש בתחבושות ובסמרטוטים. לא זכרתי כלום. לא הבנתי מה קרה לי, ולא ידעתי למה אני פצוע כל כך".
התברר שמאחורי הפציעה המוזרה הזאת עמד סיפור של השגחה פרטית. כמה שבועות קודם לכן, באחד הימים שבהם נתקף ברעב נורא, הלך ר' יוסף אל הקאפו במחנה – יהודי שאולץ לעבוד עם המפקד – והציע לצחצח את מגפיו עד "שיבריקו כמו השמש". הקאפו ניאות. "התחלתי להגיע אליו פעמיים-שלוש בשבוע, והוא התרה בי לבוא לפני האזעקה המרכזת את כולם לעבודה. 'בשכר' עבודתי הוא היה נותן לי מעט מזון להרגיע את נפשי.
"גם עכשיו, כששכבתי על המיטה, הייתי רעב מאוד ומחמת מצבי נפטרתי מחמישה ימי עבודה. החלטתי לגשת אליו. דידיתי על רגליי הכואבות והצלחתי להגיע לצריף שלו. נקשתי על הדלת. הוא פתח וצעק בהתרגשות: 'אתה חי! אתה חי!'. אמרתי לו: 'כן, אני חי, אבל הכול כואב לי'. הוא היה מופתע ונרגש ופלט: 'אם ככה, אני הצלתי את חייך'.
"לא זכרתי מאומה, אבל כשהוא החל לספר, חלקי הפאזל התחברו במוחי. הוא אמר לי: 'כשהורה לך אמון לרדת…'. חשבתי לעצמי: לרדת מהיכן? אבל לאט-לאט נזכרתי. 'אתה זוכר שהוא דרך את נשקו אליך?'. חשבתי לרגע, ו… כן, נזכרתי בהחלט.
"'בוא ואספר לך מה קרה מאז. הייתי שם, מאחוריו, וברגע שהוא דרך את נשקו לעברך – זיהיתי אותך, התנפלתי עליך והתחלתי להכות אותך מכות נאמנות. אתה נשכבת על פניך. אמרתי מייד לאמון: בוא תרוויח את הכדור. אתה רואה, הוא כבר מת. צעקתי לעובדי הכפייה לקחת אותך לקרמטוריום. כשאמון ראה זאת הוא הסתלק משם. בינתיים אמרתי לעובדים לקחת אותך למרפאה. והנה אתה כאן! זה נס משמיים!'".
אותו קאפו היה שליח ההשגחה העליונה להציל את חייו של ר' יוסף, אך חייו שלו הסתיימו שם, בירייה מרובהו של אמון גת, שחשש כי הוא יודע יותר מדי.
(מבוסס על 'מרוה לצמא')