היה זה יום קייצי, סיפרה הרבנית מגארליץ, כאשר רחובות פישטיאן מלאו לפתע בקריאות ילדים פרועות. מכל עבר צצו ילדי הגויים ושעטו לעבר מוקד המהומה, כשהם שואגים בהתלהבות ומשליכים אבנים.
במרכז המהומה התהלכו שני נערים. היו אלה אחיי, דוד ומנחם, שנבחרו על ידי השלטון המקומי כדי להשפיל בפומבי את מעמדו של רב העיר הנערץ על
כולם. דוד ומנחם נשאו שלט שעליו נכתבו מילות נאצה נגד היהודים. כך צעדו הם בראש כשמסביבם צוהלים בני גילם הגויים, נהנים למראה המלבב, כאשר
לפתע גם נשמעה צרחה פרועה, ואבן רחוב כמעט פגעה בדוד.
השקפתי עליו מן הצד בעיניים לטושות באימה, חרדה לשלומו, והנה, אני מבחינה שהו אינו נראה נפחד כלל. דוד, אחי הגדול, הלך בקומה זקופה. הוא נשא את השלט, כפי שהוכרח לעשות, אך רקד ושר בקול רם כאילו היה זה חג שמחת תורה: "ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו, והבדילנו מן התועים".
מן החלונות המוגפים עקבו אחריו מאות זוגות עיניים, בפחד, בהערצה, בגאווה.
הגויים נותרו המומים. הם ביקשו להשפיל, אך העוצמה היהודית היתה חזקה מהם.