רבי משה דוד מאיר שליט"א מוסיף לגולל:
"כעבור ימים ספורים, הועלינו על רכבת משא ונאלצנו להותיר את כל חפצינו מאחור. רציתי ליטול עימי את התפילין, אך מובן שלא הורשיתי. הועברנו לגטו בעיר בערגסאס, שם שהינו כשבועיים בצפיפות איומה ובתנאים קשים ביותר. לאחר מכן הגיעו הגרמנים, פקדו עלינו לארוז שוב והעמיסו אותנו על רכבת בואכה אושוויץ. דחסו אותנו פנימה ללא אוויר לנשימה, ללא מזון וללא מים, מבלי יכולת לעמוד או לשבת. כך נסענו שלושה ימים. נס גדול היה שהצלחנו לשרוד את המסע.
כאשר ירדנו סוף-סוף מהרכבת, החלה הסלקציה הראשונה: גברים לחוד ונשים לחוד. במקביל, הכריז אחד הקלגסים: "התאומים יעמדו בצד, בשורה נפרדת".
אחותי ואני הבטנו זה בזו באובדן עצות. האם להיפרד מהמשפחה או להישאר עימה ולהתעלם מהכרוז? דודתנו, ששהתה עימנו, הציעה שניצמד לשורת התאומים, והבטיחה: 'ניפגש ביום ראשון'. הסכמנו. למותר לציין כי הפגישה הזו לא יצאה לפועל; היא וכל משפחתנו נספו שם, ה' ייקום דמם".
ראיתם שם את ד"ר מנגלה?
"בוודאי. מנגלה הידוע לשמצה ניצב שם בעיניים קפואות ומפלבלות. בידו החזיק את המקל שחרץ גורלות. הוא היה הסלקטור שהפריד בין הגברים לנשים, בין הילדים לבוגרים, וכן הלאה. דומני שאחותי ואני היינו הילדים התאומים הראשונים בטרנספורט הזה; יתר התאומים בבלוק שבו שוכנו היו בוגרים. מנגלה פנה אליי ושאל לשמי, אך בשלב זה לא התייחס אליי מעבר לכך.
לאחר מכן הפרידו ביני ובין אחותי – היא נשלחה למחנה הנשים ואני למחנה הגברים. שהיתי בבלוק מס' 14, שנקרא 'קרנקנבאום' (בית חולים), במשך שלושה ימים רצופים. לא חדלתי לבכות ולהתייפח, עד שמעיין הדמעות שלי פשוט יבש. לא ראיתי את בני משפחתי, לא ידעתי מה צפוי לנו, וחוסר הוודאות שיתק אותי.
בערב הראשון לשהותי במחנה נחשפתי לראשונה למראה מצמרר של אדם שמת לנגד עיניי. האחראי על הבלוק הכניס אותי לחדרו ונתן לי לאכול עד שנרגעתי קמעה. זה לא היה המקרה המזעזע היחיד. כך למשל, אחד הילדים ניסה לבקש מצרך מהמחסנאי להשחיל אותו דרך חרכי גדר התיל. זקיף גרמני הבחין בכך והעניש את המחסנאי באכזריות מחרידה.
היו במחנה גם אנשי 'זונדרקומנדו' – יהודים שהיו אחראים מטעם הגרמנים. באחד הימים החליטו הגרמנים לחסלם והורו להם להיכנס לבית המרחץ, שהיה התחנה הסופית. אנשי הזונדרקומנדו, שידעו כי אין להם מה להפסיד, התקוממו וגילו התנגדות מול רוצחיהם. התפתח קרב יריות ברברי, ובסופו של דבר כל אותם יהודים הומתו על קידוש השם, הי"ד. מאורעות אלו נצרבו עמוק בליבי ולא נשכחו מעולם, והותירו משקעים מרים מאוד בנפשי".
מה ניתן לגלות על מה שהתרחש איתך במעבדת הניסויים של מנגלה?
"למזלי הגדול", הוא משחזר, "השם יתברך שמר עליי וניצלתי מהניסויים המרים ביותר שהיו מנת חלקם של אחרים. ה'טיפול' שחוויתי כלל בדיקות דם, צילומי רנטגן ומדידות. הניסוי הגרוע ביותר מבחינתי היה כשצורר טפטף לעיניי טיפות שגרמו לטשטוש עז ולעיוורון זמני ממושך. פעם אחת, לאחר הזלפת הטיפות, הורו לי לחזור לבלוק. צעדתי בגמלוניות כי לא ראיתי את הדרך. קלגס גרמני גער בי על איטיותי והנחית מהלומה עזה על ראשי. זהו הנזק המהותי ביותר שנותר לי משם – עד היום, מעת לעת, ראייתי מיטשטשת לזמן קצר. זו הצלקת הפיזית והמזכרת האכזרית שנותרה ממעבדות מנגלה.
פעם אחת נערכה סלקציה בין התאומים. הוציאו את כולנו החוצה, והקלגס הורה לגדולים לחזור לצריף, בעוד הקטנים נותרו בחוץ. בשל קומתי הנמוכה, ניסיתי לעמוד על קצות בהונותיי כדי להיראות גבוה יותר, אך ללא הועיל. פרצנו כולנו בבכי, בידיעה שגורלנו נחרץ. התפללנו מעומק ליבנו בדמעות רותחות, והקב"ה ברחמיו האזין לתפילתנו, ובסופו של דבר הושבו כל הילדים לצריף".
(מבוסס על כתבה שנערכה בעיתון 'מרוה לצמא')