רבי משה דוד מאיר שליט"א מוסיף לגולל: ד"ר מנגלה נקט בתכסיסים שונים כדי לערפל את מחשבותינו ולא להסגיר את מטרותיו. המחנה שבו שהינו נועד לרוב לחולים שנבצר מהם לעבוד. כאשר מנגלה שלל כרטיס עבודה מאדם, משמעות הדבר הייתה שהוא יכול להישאר במחנה, בעוד אלו שצוידו בכרטיסי עבודה, נשלחו למקום שממנו לא שבו. ביום שבו הופיע השטן בבלוק שלנו, רעדנו כעלה נידף, ללא יכולת לדעת את פתיל חייו של מי יבקש לקפד.
היו משכימים אותנו בשש בבוקר למקלחות במים קרים, בקור מקפיא עצמות. איני יודע כיצד עמדנו בכך כילדים. באחד הימים, כשניגשתי לערמת הבגדים המכובסת, גיליתי לתדהמתי את מכנסיו של אחי, הי"ד. קלטתי מיד את המשמעות והבנתי שמשפחתי, שגורלה לא היה ידוע לי עד אז, נספתה. רשמתי לעצמי את התאריך, ועל פיו קבעתי את יום השנה שבו אני אומר קדיש ולומד משניות לעילוי נשמת בני משפחתי."
מה עשיתם שם בחיי היום-יום, העסיקו אתכם?
"כן. את הילדים העסיקו כ'גננים' בגינת ירקות במשך כמה שעות ביום. בזמננו הפנוי שיננו בעל פה חומש, משניות וגמרא."
מה באשר לאידישקייט? הצלחתם לשמור משהו?
"למזלנו, כל עוד התאומים היו נחוצים ל'טיפוליו' של הצורר, שפר עלינו גורלנו קמעה. השתדלנו להתפלל בכל בוקר במניין. אף השגתי תפילין, בעזרת אנשי הזונדרקומנדו שזכו לפריבילגיות מסוימות במחנה. הרהבתי עוז לבקש מהם, ולשמחתי הם השיגו לי זוג. מאז הנחתי תפילין מדי יום והעברתי אותן גם לנערים אחרים, בחשאיות גמורה. פעם הבחין בי גרמני בעודי עטור תפילין והחל להתיז עליי מים מזרנוק. מיהרתי להסתתר תחת המיטה כדי שהתפילין לא יירטבו חלילה, וברוך השם יצאתי ללא פגע. התפללנו שחרית, מנחה וערבית מדי יום, כולל בשבתות ובחגים.
בראש השנה התכנסנו בשטח פתוח ששימש למשחקים, כביכול 'לשם משחק'. אחד התאומים תקע בשופר שהחביא, ומיד השליך אותו מעבר לגדר למחנה הצוענים כדי שלא ייתפס ברשותו. ביום הכיפורים השתדלתי לצום והצלחתי בחסדי שמיים; זה היה הצום הראשון שלי לאחר בר המצווה.
היו שם בבירקנאו שומרים יהודים רבים, ודווקא אני, הצעיר בשנים, הייתי זה שניסה לעודד את רוחם ולחשל את נפשם. הבטחתי להם שבעזרת השם נשתחרר בקרוב ונשוב הביתה. ואכן, רבים מהם ניצלו."
במשך התקופה יצא לך לפגוש את אחותך התאומה?
"למעשה, מאז שנפרדנו בסלקציה ועד ליום השחרור לא ראיתי אותה. בי"ג בשבט תש"ה, בשבת שירה, שוחרר המחנה על ידי הצבא האדום. באותו יום עברה אחותי למחנה הצוענים, זיהתה אותי מרחוק וקראה בשמי. ההתרגשות, כשראיתיה, הייתה רבה.
נותרנו יחד תקופה קצרה בבירקנאו ואחר כך עברנו לאושוויץ. רק אז, כשסקרנו את הניצולים והבנו שבני משפחתנו אינם שם, קלטנו שנותרנו יתומים ובודדים בעולם. אך הקב"ה לא נטש אותנו. אישה טובת לב שנותרה אף היא בגפה אימצה אותנו, ונסענו עימה לביתה בבערגסאס.
לאחר שבועיים התבשרנו על אפשרות לעלות לארץ ישראל דרך בוקרשט שברומניה. 'הדודה' החדשה הצטרפה אלינו, ויצאנו לשם ברכבת. שהיתי בבוקרשט כשנה במחנה 'פועלי אגודת ישראל', ואז הפלגתי ארצה בגפי. אחותי הגיעה לארץ כמה שנים אחריי. כאן זכיתי, ברוך השם, לבנות בית ולהקים דור חדש, כפי שאמר יוסף הצדיק לאחיו: 'לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה!"…
(מבוסס על כתבה שנערכה בעיתון 'מרוה לצמא')