מזכרונותיה של מרת ג. לינשה תחי'

נולדתי בדבערצין בהונגריה. כשהגרמנים הגיעו להונגריה הייתי בת 5.

היינו במחנה עבודה, היינו ביחד המשפחה, ההורים עבדו ואנחנו נשארנו.

לא היה אוכל. פעם בכמה ימים הביאו לנו מרק אפור כמו בוץ, כל הזבל היה שם, העדפנו לצום ולא לאכול אותו. פעם בשבוע קבלנו לכל המשפחה לחם בגודל לבנה של בנין, לשבוע שלם לכל המשפחה. הוא היה עשוי מנסורת ומים.

סבא וסבתא נפטרו מרעב.

על להתרחץ בכלל לא חלמנו, לא היה מים. אני זוכרת שאמא שלי לקחה עלה רטוב מטל או משלג ועם זה נגבה אותנו. או אולי עם קצת שלג.

אחר-כך ברגן בלזן – זה כבר היה מחנה מוות, אני זוכרת שהכריחו אותנו לצעוד, הלכנו והלכנו, היה שלג גבוה וקור, צעדנו כשלגופנו פיז'מה דקה בלי נעליים, ההורים צעדו קדימה ואנחנו אחורה, חיילי אס. אס. ליוו אותנו, והשגיחו על השורה הארוכה שאף אחד לא יצא ממנה. נולדתי עם כתם חום מתחת לעין, ואמי תמיד בכתה מי ירצה להתחתן איתי, אבא שלי הרגיע אותה שהשידוך שלי ייקח אותי ככה, גם עם הכתם. באמצע ההליכה הארוכה בלי סוף, נפלתי. אבא שלי פתאום לא ראה אותי, אז הוא הלך אחורה לחפש אותי. החייל כל הזמן הרביץ לו בשוט שיצא מהשורה, הוא חיפש אותי עם מקל בשלג. ואם לא הכתם הזה, הוא לא היה מזהה אותי, הייתי כבר קפואה. הוא הצליח לזהות אותי בזכות הכתם שהיה לי מתחת לעין.

ניסים שנשארנו, וזכינו להקים כזה דור. זה מהזכויות של ההורים.