אחד התלמידים הצעירים בישיבת 'עץ חיים שבירושלים, שלח לחבריו היהודים בגטאות ברכת עידוד בצורת שיר, שפורסמה בעצם הימים ההם. את פנייתו אל ילדי הגטאות מסיים הנער הירושלמי בהבטחת עידוד וברכת נחמה.
וכך קורא השיר:
אבדתם אחיי הקטנים את כל אשר לכם,
אבדתם לטף-אב ונשיקה של אם רחמניה,
אבדתם בית חם, קורת גג שקטה ובטוחה,
אבדתם הכול, אחיי – אל נא תאבדו אלקיכם…ראו נא, ראו ילדים – צווארנו השחוט,
ראו נא, ראו ילדים – שלדינו החרוכים,
אל תהי לכם זאת לפלא, העניין הוא כה פשוט:
כי בדמנו אנו חיים,
כי כך אנו מתקינים דרכים לגילוי אלוקותו,
ואתם – התעזבוהו? התאבדוהו?אל תבכו ילדים, עוד יפרח על פיכם החיוך העליז…
לא תדעו עוד יתמות, שכול, רעב,
לא תדעו אתם – רק חכו לו לגואל!
אתם רק עמדו וצפו לו על הדרכים,
שאלו לעוברים,
בחנו היטב כל אוושה, כל צליל רכב,
ואף אם יתמהמה – אתם, חכו לו,
חכו לו ויבוא – חכו, אל תמירוהו באחר…