תמונה: אוסף התצלומים יד ושם

"מקדשי השם" – בתואר זה הותרו הרוגי השואה בספרות המסורתית ובספרות ההנצחה. "הקדושים" – כך כינו אותם בני המשפחות, שרידי העיירות. כך רשמו כותבי היומנים והזכרונות, כך נחקקו בסידור התפילה והקינות – "במעלות קדושים וטהורים". במתן התואר 'מקדשי השם', מתוך תחושה ספונטנית, עוטרו הנספים בהילה הגבוהה מכול במסורת היהודית.

האומנם 'קידוש השם' על פי ההלכה?

כבר בתקופת הגטו שאלו יהודים: האם ההליכה אל המוות נכללת במצוות 'קידוש השם'? והרי לא מתוך בחירה עשו זאת, ושום אפשרות להציל את חייהם לא עמדה בפניהם!

הרב יהושע משה אהרונסון זצ"ל היה מרבני פולין בזמן השואה. יומנו האישי, תשובותיו, ומאמריו מתקופת השואה ולאחריה מהווים תיעוד אותנטי ונותנים מבט ייחודי על מאורעות השואה מנקודת מבט של רב בישראל. את תקופת שהותו במחנה 'קונין' תיעד ביומן אישי אותו כתב בעברית תוך שהוא לוקח על עצמו סיכון גדול. ביומנו מתועדים חיי היום יום במחנה, קיום המצוות בתנאים הקשים, התנהגות הנאצים ודילמות מוסריות שהתעוררו בתנאים המיוחדים ששררו במחנה. לאחר חיסול המחנה הועבר למספר מחנות בהם אושוויץ, בוכנוואלד וטרזיינשטט, שם שוחרר. אשתו וילדיו נספו בשואה, הי"ד.

וכך שואל רבי יהושע משה אהרונסון בספרו 'עלי מרורות': "אף כי הנאצים לחמו בשנאה שטנית לא רק כנגד ה'יהודים, אלא גם כנגד כל דבר 'יהדות', אבל הם לא גזרו לעבור על הדת, הם לא נתנו ליהודים ברירה – לעבור על הדת ולהינצל, אול להחזיק בדת וליהרג, הם בחרו בקו של חיסול שיטתי לכל אשר בשם יהודי יכונה. השאלה היא, האם יהודי שהומת עבור היותו יהודי, הוא מקדש השם במיתתו? לכאורה, הגמרות כולן, וכן רבותינו הראשונים, אינם דנים אלא בגוי המכריח לעבור על הדת".

הוא עצמו משיב על השאלה וכתב: "כל התנכלותם לעם זה ושנאתם אליו אינה אלא בעבור היותם יהודים – העם הנבחר, לפיכך פשוט לי, כי היהודים שהומתו בכל מיני מיתות משונות, על עצם היותם יהודים, נקראת מיתתם קידוש השם, כיון שהומתו על עצם היותם בני העם הנבחר, המתייחסים אליו יתברך" (עלי מרורות, עמ' 306).

אך רבים וטובים וביניהם שורדי הגיטאות והמחנות, אודים מוצלים מאש, הסבירו, כי אף אם היהודים בשואה לא יכלו לבחור אם למות אם לאו תחת אימי הנאצים חיות האדם, הרי שיכלו לבחור האיך למות, ובכך נבחן קידוש השם שלהם.

הבחירה איך ללכת אל המוות כללה הכנה למצוות קידוש השם; לבישת בגד מיוחד, אמירת וידוי, קריאת שמע או תפילה אחרת, צידוק הדין, קיום מצווה אחרונה, מסירות נפש למען ילדים או חברים ועוד.
להלן סיפורים אחדים ממצות קידוש השם שקיימו יהודים קדושים בהליכה אל מיתתם בדעה צלולה ובגבורת אין קץ בקבלת עול מלכות שמים בשמחה – חלקם, מיומנם האישי של כמה שורדי שואה.

עם כל ישראל יחדיו

בעת האקציה הראשונה הטילו מצור על ביתו של הרב צבי יחזקאל מיכלזון – מגדולי הרבנים בוורשה.
כל בני הבית מילאו אחר פקודת הגרמנים ימ"ש וירדו לחצר. לא כן הרב, לבש את טליתו ותפיליו ונשאר בחדרו. הוא אמר בליבו: עוד מעט יבואו הגרמנים והאוקראינים לחפש בחדרים, לכשימצאוהו יירו בו במקום ובדרך זו יגיע לקבר ישראל. כך חישב הרב, אך הקלגסים הגרמנים, בראותם זקן גבה-קומה עטור זקן היורד לו על פי מידותיו, עטוף בטלית ותפילין, אחזתם מין חרדה. "דאס איז יא דר מוזס זלבסט" (הלא זהו משה בכבודו ובעצמו) – מלמל אחד מהם, לפי עדותו של שוטר יהודי שנלווה אל הגרמנים בעת החיפוש. הם הניחו לישיש, הגיפו ברעש את הדלת והסתלקו.

בו ברגע החליט כנראה הרב בעצמו כי להיות בקרב יהודים בהתקרב קץ חייהם, מדרגה גבוהה היא יותר מאשר לבוא בקבר ישראל. קם וירד אל החצר, התייצב בשורה וצעד יחד עם כל ישראל לכיכר ה"אומשלאג".
(רחל אוירבך, בחוצות ורשה)

יצאה נשמתו בטהרה

הרה"ק רבי מנחם מנדל אלתר הי"ד מפאביאניץ, היה בנו הצעיר של השפת אמת. הוא היה מראשי יהדות פולין של בין המלחמות ומעסקניה הבולטים. כיהן כיושב ראש אגודת הרבנים בפולין, וכחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נתבקש על ידי השלטונות הפולנים לקרוא לבני קהילתו לחפור שוחות הגנה מפני הגרמנים. לאחר הכיבוש הנאצי חיפשו אותו הגרמנים והכריזו פרס של 20,000 מרק על ראשו. זמן מה הסתתר בלודז', לאחר מכן עבר לוורשה עם בני משפחתו, שם ניהל את פעילותו הציבורית במחתרת.

פעילותו בגטו עסקה בתחומים שונים. בביתו בגטו התקיימו מניינים ושיעורי תורה. הוא קרא ללימוד תורה על אף התנאים הקשים, ואף הפיץ איגרת שהגיעה לכמה גטאות בנושא זה.

ב-7 באוגוסט 1942 נלקח עם משפחתו לטרבלינקה. כאשר הבין ר' מנדל'ה מפאביאניץ, מיד עם הגיעו לטרבלינקה, את אשר עומד להתרחש, נפל לרגליו של יהודי שהועסק על ידי הגרמנים במחנה והתחנן לפניו שיביא לו קצת מים. "הריני מבטיח לך עולם הבא בשביל קצת מים שתביא לי", אמר לו. האיש נדהם מהפנייה ונחפז להביא לרב מים, בסוברו כי הוא צמא מאוד ומבקש לשתות לפני שמוציאים אותו להורג.

מה גדולה היתה השתוממותו בראותו כי במים שהביא נוטל רבי מנדל'ה את ידיו, ואחר הוא מתחיל לומר וידוי בדמעות שליש, ואף קורא ליהודים אחרים שיצטרפו ויאמרו יחדיו וידוי לפני המוות. בעת תפילתם פרצו היהודים ביללה ובכי מאין הפוגות. הגרמנים באו במרוצה מכל עבר, התנפלו על טרפם בצרחות אימה: "מה זה כאן? בית כנסת?" ואחד הקצינים פתח במטר יריות על המתפללים בלב טהור, בנפש טהורה, אל בורא עולם, וכך יצאה נשמתם בטהרה.

ביום זה כ"ג באלול תש"ב, עלו על המוקד כל האדמורי"ם והרבנים שהוצאו מה'שאפ' של שולץ בוורשה, והובאו למחנה ההשמדה טרבלינקה. הי"ד.

 

האדמו"ר הרה"ק רבי ישראל שפירא מגראדזיסק זצ"ל הי"ד, היה ממנהיגי היהדות בפולין משנת תרנ"ב ועד עלותו על המוקד ביום אסרו חג סוכות (משוער) תש"ג. היה מפורסם כמנהיג בעל שיעור קומהועסק רבות בענייני הציבור. חסידיו נאמדו באלפים, וכחמישים שטיבלאך של גראדזיסק היו מפוזרים ברחבי המדינה.

עם פרוץ המלחמה ניסו כמה ממקורביו וחסידיו של הרבי למלט אותו מגיא צלמות, היו לו כמה דרכי מילוט, אם מצד נכדו שהחזיק במשרה רבנית בארה"ב וסידר אישורי כניסה לכמה אנשים ורבנים ידועים, אם מצד העסקן הנודע ר' יעקב גריפל ועוד, אולם הרבי לא הסכים לקבל שום הצעת בריחה.

גם אחרי הקמת הגטו בחר להיות יושב בתוך עמו ולא להזניח את חסידיו ושומעי לקחו הרבים ללא רועה תחת חמת המציק. פעם אחת התבטא: "מה טוב יש בו ברבי חי לחסידים מתים…" נימוק נוסף נתן, כי אם יעזבו הרבנים את העיר הנצורה, יגוועו שאר העם מרעב, שכן כל עוד נמצאים במקום אישים ידועים, מתקבלים בעבורם משלוחי מזון המשוגרים מאוהדיהם אשר מעבר לים, ומזה מתפרנסים המוני האנשים הסובלים חרפת רעב, ומה יעשו עניי העם אם יעזבו הרבנים וייפסקו משלוחי החבילות?!

ויהי היום, ואף הרבי מגראדזיסק נתפס והועלה אל הקרון המוביל אל טרבלינקה. הרשעים הובילו את הרבי, עם כאלף יהודים שלדי אדם, אל עבר חצר ההשמדה שלפני תאי הגז. יהודי אחד פנה אז אל הרבי ושאלו: "רבנו, מה עכשיו?" ביקש הרבי דקה של שקט, ואז פתח ואמר בנחת: "טייערע ברודער און שוועסטער, שמעו אחיי ואחיותיי עם השם, לא עלינו להרהר אחר מעשיו של קודשא ברוך הוא, ואם נגזר שבזמן הזה נהיה אנחנו הקרבנות של חבלי משיח, בדרגה זאת של הגאולה, ונעלה על המוקד, אשרינו שזכינו לכך. ומה שביקשו האמוראים הקדושים ואמרו 'ייתי ולא אחמיניה' – שלא ייאלצו הם לסבול את הרגעים הקשים הללו – היינו טרם שמגיעים לכך, אבל אנחנו שהגענו לדרגה זו, צריכים לשמוח כי זכינו שהאפר שלנו יטהר את עם ישראל כולו.

"אני מצוה עליכם", סיים הרבי את דבריו, "שלא תהססו ולא תבכו בלכתכם לכבשן האש. אדרבה, היו בשמחה, וכרבי עקיבא בשעתו נוציא את נשמתנו מתוך קבלת עול מלכות שמים".

הרבי סיים את דבריו, ואלף השלדים פצחו בניגון 'אני מאמין' ובקריאת 'שמע ישראל' לוהטת, וכך קידשו שם שמים, ביציאת נשמתם בייחוד ובאמונה.