"אם תשרפני באש לא אוסיף כי אם אהבה אותך ושמחה בך"

הגאון רבי מיכאל דוב וייסמנדל זצ"ל היה רגיל לספר את הסיפור הבא:

בשנות הזעם, בזמן החיסול הסופי של עירו הייטרא שבצ'כסלובקיה, העירו הגרמנים בשעת בוקר מוקדמת את יהודי העיר, גירשו אותם מבתיהם ודחסו אותם לקרונות בקר. משפחות שלימות, אבות, אמהות וילדים רכים, אלצו להצטופף עד כי לא נותרו להם מקומות ישיבה, וכך תחת השמש הקופחת שחיממה וליהטה את דפנות הקרונות, עמדו ללא לחם ומים, ואין מושיע.

בין אותם יהודים היה יהודי "פשוט" שהיה מגדל תרנגולות. כמו כל יתר היהודים עמד גם הוא בדוחק ובצפיפות בקרון, יחד עם משפחתו וילדיו הקטנים, המשוועים ומתחננים לטיפת מים,  אך ליהודי זה "דאגות" אחרות בראשו. הוא מבחין מבעד לחלון הקטן של הקרון, ביהודי המהלך חופשי ברחוב. היה זה אחד מאותם יהודים שהותירו הגרמנים ימ"ש לשרת את הרייך. בעל לול התרנגולות החל קורא לעומתו: משה, עשה לי טובה, גש לביתי והאכל את התרנגולות, זכור, צער בעלי חיים דאורייתא!".

שומו שמים!

יהודי זה היה נתון במצב נורא בו עלולים לאבד כל צלם אנוש. הוא היה עלול לשאת את עיניו למרום לקרוא: "רבונו של עולם, היכן צער בעלי החיים שלך? אם איננו טובים כיהודים, רחם נא עלינו כבעלי חיים והצל אותנו! אם איני ראוי אפילו כדי להיחשב כבעל חיים, מה חטאו ילדי? הם צועקים ללחם ומים ואינני יכול לתת להם, רחם אתה עליהם!"

והנה, גם במצב בלתי אנושי זה לא נפגמה דבקותו ואמונתו של יהודי זה בקב"ה. יהודי פשוט, מגדל תרנגולות, נאבק, כביכול, עם הקב"ה ואומר: 'אתה רוצה לקחת ממני את האמונה ואת התורה, הריני אוחז בתורתך. אפילו עתה לא אתן לך לקחתה ממני. אפילו במצב איום זה, רצוני לקיים את מצוותיך, לשמור על ציוויך שצויתני לקיים את מצות צער בעלי חיים דאורייתא.

על מאורע זה ודומיו אמרו חז"ל דברים מכבשונו של עולם אודות שבירת הלוחות אחרי חטא העגל: "אמר לו הקב"ה למשה יפה עשית ששיברת. ר' שמואל בן נחמן בשם ר' יונתן, הלוחות היו אורכן ששה טפחים ורוחבן שלשה, והיה משה תופש בטפחיים, והקב"ה בטפחיים, וטפחיים רווח באמצע. כיון שעשו ישראל אותו מעשה, ביקש הקב"ה לחוטפן מידו של משה, וגברה ידו של משה וחטפן ממנו, הוא שהכתוב משבחו בסוף ואומר: ולכל היד החזקה, ייא שלמא על ידה דגברת עליה מינאי [שלום יהיה ליד שגברה עלי]". (ירושלמי תענית פ"ד, ה"ה).

מאבקו הנצחי של עם הנצח עבור קיום התורה ושמירת מצוותיה, שורשו נעוץ באותו ויכוח שהתווכח משה רבינו עם הקב"ה. השי"ת כביכול, רצה לקחת מאיתנו את התורה ומשה רבינו לא הניחו. ויכוח זה אינו חד פעמי. בכל הדורות, אף במצבים, שכביכול, "היה ד' כאויב" (איכה ב'), נלחם כלל ישראל על זכותו לשמור את התורה. המלחמה התנהלה למרות, שכביכול, נראה היה שהשי"ת מעוניין ליטול מאיתנו את תורתו.

אמור מעתה, על הסיפור דלעיל ודומיו נאמרו המילים המרטיטות והנשגבות בחז"ל: "גברו ידיו של משה".

והלא כה דברי החסיד בעל ה'חובת הלבבות' (שער אהבת ה', פ"א) "כמו שנאמר על אחד מן החסידים שהיה קם בלילה ואמר אלהי הרעבתני ועירום עזבתני, ובמחשכי הלילה הושבתני, ועוזך וגדלך הוריתני, אם תשרפני באש לא אוסיף כי אם אהבה אותך ושמחה בך".

ביחס לקשר האהבה עם ה' ית' – היהודי הוא "כל יכול"

בגיטאות אירופה הכבושה בידי הנאצים, הוקמה מחתרת של בני ישיבה שמייסדה היה צעיר בשם מתתיהו. הוא נולד למשפחה וינאית מתבוללת, אך בגיל חמש עשרה הפך לבעל תשובה רציני ומעמיק, למרות התנגדותו העזה של אביו. בהמשך הזמן עזב מתתיהו את ביתו ועבר לפולין, שם נכנס ללמוד בישיבה ועלה והתעלה בלימוד התורה.

כאשר השתלטו הגרמנים על פולין, כינס מתתיהו את אנשיו ואמר להם: גזירות הגרמנים לגלח את הזקן והפאות ולחלל שבת, גזירות שמד הן, לא נכנע לדרישותיהם! נרד למחתרת, נשמור על הזקן והפיאות, נשמור שבת ונלמד תורה כל עוד רוח חיים באפינו. נקדיש את חיינו לעבודת ה', עד לרגע האחרון.

בין החורבות שנותרו לאחר חורבן הגיטו, נמצא יומנו של אחד היהודים, מהשרידים האחרונים של ה"מתיסוביצקים" (כך כונו אותם בחורי חמד על שם מנהיגם מתתיהו). ביומנו הוא מתאר כיצד נותר לבדו אחרון בבונקר, כשהוא גוסס ברעב וביסורים קשים. ידוע לו כי עוד מספר שעות הוא כבר לא יהיה בין החיים, האש הבוערת סביבו הולכת ומתקרבת אל הבונקר שלו, הוא מסתפק האם להשליך עצמו לאש, שממילא עומדת להגיע אליו, ובכך יחסוך שעות מספר של יסורים קשים, אולם הוא מתלבט קשות האם לעשות זאת, כי שמא עליו להמשיך לחיות עוד כמה שעות כרצון ה' עד שהאש תגיע אליו ותמית אותו. תוך כדי כתיבת הדברים נזכר הצעיר בסיפור מוראותיו ותלאותיו של אחד היהודים בזמן האינקויזציה בספרד:

האנוסים בספרד שמרו בסתר על יהדותם, בעוד שכלפי חוץ הם העמידו פנים כאילו הם חיים כנוצרים. היתה בכך סכנה גדולה, כי מי שנתפס הועלה על המוקד ונשרף באש.

אחת המשפחות המכובדות בספרד, הצליחה לשמור על יהדותה בסתר, עד שנתגלתה על ידי האינקויזציה. ידיד המשפחה בא והזהיר אותם כי השלטונות עומדים לעוצרם. ברגע האחרון הם הצליחו להמלט. בעירום ובחוסר כל הם נדדו במשך שבועות ממקום למקום, עד שהצליחו להגיע למחנה פליטים במרוקו. תנאי החיים במחנה היו נוראים. עוני ומחלות שלטו בכל והקיום היה קשה עד מאוד.

ואז, פרצה מגיפה במחנה. המגיפה הפילה חללים רבים מאוד על ימין ועל שמאל, באחד הבקרים לא התעורר משנתו אחד מילדיהם. לא עבר זמן רב וכל הילדים מתו במגיפה. ההורים השתדלו להתחזק ולהשלים עם מר גורלם, אולם לבסוף, מתה גם האם במגיפה.

נשא האב את עיניו לשמים ואמר: "רבונו של עולם, יודע אני שכל התלאות שעברו עלי היו נסיון. העמדת אותי בנסיון כדי להיווכח אם חלילה אפסיק להאמין בך ולאהוב אותך. עד עתה לא הצלחת לשבור אותי ולגרום לכך שאפסיק להאמין ולאהוב אותך. מה עוד אתה יכול לקחת ממני? רק שני דברים נותרו לי, הראשון אלו הם חיי, השני – היא אמונתי בך. אם רוצה אתה ליטול את חיי הרי הם נתונים לך, "הנשמה לך והגוף שלך". אולם אם רוצה אתה ליטול ממני את אמונתי בך ואת אהבתי אליך, את אלו לא תוכל לקחת ממני. אהבתי אליך היא שלי ורק שלי".

"נצחוני בני"

את המילים הללו זכר היהודי הצעיר בעת שהסתתר בבונקר. וכך הוא כתב ביומנו: "כאשר נזכרתי בסיפור זה, קלטתי לפתע כי רגעים אלו בהם אני מתדיין עם עצמי האם לקפוץ לאש ולקצר את חיי או לא, הם הרגעים החשובים ביותר שהיו לי אי פעם בחיים. ברגעים אלו יש לי מלחמה, כביכול, עם הקב"ה, ובכוחי "לנצח" אותו. ברגעים אלו ניתנת לי הזדמנות להוכיח אהבה מוחלטת ודבקות גמורה בקדוש ברוך הוא, אהבה שמעולם לא זכיתי לה.

באותה שעה גורלית הוא פנה אל הקב"ה ואמר: "כשאפסה כל תקוה, וכאשר כבר אין כל סיבה וכל תכלית להמשיך לחיות, יודע אני כי כל מה שהבאת עלינו היה נסיון ומבחן, האם נמשיך לאהוב אותך, האם נמשיך לרצות בתורתך ובמצוותיך. נלחמת בנו, נלחמת בי, אולם לא שברת אותי. בקרוב תאחז בי האש ותכלה אותי, אולם אני לא ארוץ ואחפז למות. אותן שעות ספורות שנתת לי, אכן יש להן תכלית. תכליתן להוכיח לך שגם אם החיים שנתת לי הופכים להיות חיים של יסורי תופת, למרות כל זאת הם האוצר היקר שיש בידינו. הם יקרים מאוד. באמצעותם יכולים אנו להוכיח לך שלעולם לא תוכל לגרום לנו שלא נאהב אותך. יכול אתה ליטול את חיינו, אך לא תוכל ליטול מאיתנו את אהבתנו אליך. מבטיח אני לך, רבונו של עולם, שעד הרגע האחרון אמשיך להלחם כנגדך ואמשיך לאחוז באהבתי אליך".

ועל סיפור זה ועוד כהנה רבות ניתן לומר שרוח הקודש אף היא עומדת ומכרזת כנגדם: "נצחוני בני!"