חוויה אחת מני רבות, שנחרטה בי עמוק כנערה צעירה, ואני מתרגשת ממנה בכל פעם מחדש, הייתה כאשר הלך הגטו והתרוקן מתושביו היהודים. הגרמנים ציוו על כל משפחה שתשלח נציג בכדי לרוקן את הבתים מחפצי הערך ולהעבירם לאוצר הרייך השלישי. משפחת טורי שלחה אותי, כבתם המאומצת.
נכנסנו לדירה ריקה בבניין מגורים, ויכולנו להבחין כי דרי הבית נלקחו ממש באמצע הארוחה. הכלים עוד עמדו על השולחן, מחכים לבעליהם שישובו ויסיימו את סעודתם…
בעודנו מסתובבים בבית ומחפשים אחר חפצים בעלי-שווי, התגלה לעינינו מראה לא ייאמן: על מיטה אחת בבית שכב, תשוש ומפוחד, קשיש אומלל וחסר-אונים, מעורפל-הכרה. הוא שכב כך במשך ימים ארוכים, ללא אוכל או שתייה. הוא היה כה חלש, עד שלא זיהה אותנו.
הרגענו אותו באומרנו: "אל תחשוש, אנחנו יהודים כמוך. נסייע לך ככל שיהיה באפשרותנו!"…
לאחר שהתרוקן הגטו לגמרי כמעט, הגיע גם תורנו. ביקשו מאיתנו לארוז מיטלטלים ולהתכונן לצאת לדרך. ארזנו את חפצינו הנחוצים, ונלקחנו כולנו – גב' טורי והילד, הסבתא שהתגוררה עימם ואני – למחנה הריכוז רוונסבריק. באמצע הדרך פתחו הארורים את דלתות הרכבת והשליכו את כל החפצים שטרחנו לארוז במסירות. למחנה הגענו חסרי-כל, כפשוטו ממש.
רוונסבריק היה מחנה-ריכוז מיוחד לנשים, היחיד מסוגו שבנו הגרמנים ימ"ש. מלבד יהודיות, שוכנו בו גם אלפי פולניות וצ'כיות שנחשדו במחתרתיות, לצד מאות צועניות נוספות.
אותנו שיכנו בבלוק של צועניות. אני זוכרת שכילדים חששנו מאוד מצוענים, עד שכאשר סירבנו לאכול, היו האימהות אומרות בכעין איום: "תבוא צוענייה ותיקח אותך…". זה בהחלט היה הפחד הגדול ביותר שלנו אי אז, בימים הטובים…
גם במחנה הריכוז נלחשה השמועה כי כדאי להיזהר מהן, מהצועניות, מאחר והן גנבות. הן הוכיחו את תכונתן זו די מהר, וכייסו לי את הנעליים תוך זמן קצר. זוג נעליים היה מצרך יקר מפז במחנה הריכוז המושלג. מאז, בקור אימים שרק אירופה יודעת, נאלצתי להתייצב למסדר הבוקר ללא נעליים…
באחד הימים התחלתי לבכות. היה לי קר בצורה שקשה לתאר!
ואז אירע נס גלוי: אחראית הבלוק שלנו, גויה צרפתייה, ראתה אותי דומעת ושאלה לסיבת הבכי. סיפרתי בכאב שאין לי נעליים. הקב"ה פתח לה את הלב באותם רגעים. היא פתחה דלת שמאחוריה ניצבו עשרות זוגות נעליים, ואמרה לי לקחת זוג לעצמי. מרוב חיפזון, לא היה לי זמן לברור כהוגן. כך מצאתי את עצמי עם נעל אחת שטוחה ונעל שנייה בעלת עקב…
מדי בוקר, לאחר מסדר הבוקר וספירת האסירות, היינו צועדות זוגות-זוגות לקחת את הקפה הדלוח שחילקו לנו – מעט קפה, והמון מים רותחים… היה זה נס שהצלחתי, במשך תקופה ארוכה למדי, לסחוב בגשם ובשלג את סיר הקפה, כשלרגליי זוג נעליים ייחודי שכזה.
רק לאחר זמן חילקו לנו נעליים מעץ, וזו בהחלט הייתה המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל בעת הזו…