בשיא השואה האיומה, גם כאשר המוות הלם בכל פינה במחנות העבודה המחרידים – לא פסקה התורה מלפעם בליבותיהם של היהודים. וכך סיפר אחד מניצולי המחנות:
במחנה העבודה שלנו היו מעין בתי חרושת קטנים וצפופים, שהעבודה בהם לא פסקה גם בלילה. קיץ וחורף, חום וקור, לא היו סיבה מספקת לעצור את עבודת הפרך, ואנו נאלצנו לעבוד בלי הפוגה כמעט בכל שעות היממה.
הצריף בו עבדתי היה שברירי למדי. קירותיו היו עשויים טלאים טלאים, וכמובן שלא היה מוגן מפני מי הגשמים שחדרו פנימה ללא הרף. במרכז החדר ניצב שולחן ארוך, כאשר משני צדדיו עמדנו ותפרנו מברשות עבור הצבא הגרמני ימ"ש.
העבודה היתה בקור נוראי ומייסר, אך לנו הפריעה עובדה אחרת: לא יכולנו ללמוד. וזה כאב לנו כל כך.
כל זאת עד ליום בו הגה אחד החברים רעיון מקורי, שהיה גם מסוכן מאוד:
אחד האברכים, שהיה תלמיד חכם ידוע, נעמד בראש השולחן. לידו הוא הניח ארגז גדול של מברשות מוכנות, ובתוך סבך שער המברשות הוא הטמין גמרא קטנה. כך התחיל לו שיעור 'דף היומי' נדיר מסוגו.
כדי שלא ייתפס, מגיד השיעור החזיק בידיו מברשת מוכנה-למחצה, כאשר בזווית עינו הציץ אל דפי הגמרא והקריא מתוכם בחשאי. וכולנו, שעסוקים היינו בהכנת המברשות, שתינו בצמא כל מילה…
את מתיקות הלימוד שהייתה לנו אז, לא אשכח לעולם. זה היה מעין עולם הבא!
נכון, לא היה זה הדף היומי של אותו היום, משום שבאותם ימים קשים בקושי ידענו איזה יום היום. אך דבר אחד היה ברור לנו: התורה איננה תלוית זמן ומקום. כי בכל מקום – נוראי ככל שיהיה, ובכל מקום – איום ככל שיהא, התורה חיה, קיימת ומאירה…