בתחילת מלחמת העולם השנייה נקרעו מרומניה האזורים – בסרביה וצפון-בוקובינה על ידי ברית-המועצות, צפון-טרנסילבניה על ידי הונגריה, ודרום-דוברוג'ה על ידי בולגריה.

כ-275 אלף יהודים נותרו בשטח שנותר מרומניה השסועה, בעיצומה של השואה האיומה, תוך כדי פוגרומים ורדיפות מצד השלטונות והמקומיים.
אך דבר לא שבר את רוחם האיתנה.

הם היו מאוגדים בקהילות מסודרות ובעלות פעילות צבורית רבה. עשרות בתי תמחוי התפזרו בכל רחבי רומניה לטובת העניים היהודים. כספים, מוצרי ביגוד ותרופות חולקו לעובדי הכפייה, הפליטים ומגורשי הגטאות הרבים מקרב האוכלוסייה היהודית. בתי חולים, בתי יתומים, מרפאות ומעונות למבוגרים נתנו מענה לנזקקים, תחת פיקודן של הקהילות רבות המעש של רומניה.

סדרי פסח המוניים התקיימו בבתי הכנסת ובתי הספר של העיר בוקרשט, כמו גם מסיבות חנוכה ופורים עמוסות ורבות-משתתפים. הקהילות דאגו לספק לחבריהן את הצרכים גם מבחינה רוחנית. פנקסי-פטור מעבודות-כפייה הענקו לרבני ערים, מוהלים, חזנים ושוחטים. הרבנים הקדישו את זמנם להפצת לימוד התורה הקדושה. הם מסרו שיעורים וסידרו טקסי חופה וקידושין, בר-מצווה וברית-מילה. במקביל, השגיחו על כשרות המקוואות והשחיטה היהודית, דאגו לאפיית מצות מהודרת לחג הפסח, והובילו את הלימודים בתלמודי התורה הרבים, בנוסף לתפקידים הרי-גורל ומטלות שונות שהיו על כתפיהם. השוחטים שחטו עופות. במחתרת שחטו חלקם גם בהמות, אף שהדבר נאסר במפורש על ידי השלטונות.

גם בשיא החורבן, בשנים הקשות ביותר, השתדלו היהודים בכל מקום שרק היו, לחוג את החגים הקדושים תחת הקשיים הגדולים ביותר שניתן רק לתאר.