לא היה פשוט כלל להדליק נרות חנכה. למען האמת, 'לא פשוט' זו הגדרה קלישאתית למדי אל מול הקושי העצום שמולו עמדו היהודים בבואם להבעיר את נרות האמונה בעמק אפלת מחנות המוות והייסורים.
הרבי מבלאז'וב, האדמו"ר הקדוש רבנו ישראל שפירא זיע"א, נגש להדליק נר של חנכה. סביבו חגים במעגל עשרות אנשים, צדופי גוף אך מדשני נשמה. הצורר אולי גיבור על גווייתם הפיזית, אבל בשום אפן לא על רוחם.
בשרעפי קדש מסים הרבי את ההדלקה, כשלפתע פונה אליו יהודי שנמנה על אותם שפרקו עול תורה ומצוות. יהודים אומללים אלו, על אף ניסיונותיהם להדמות לעמים ה'נאורים' בשנים שקדמו לשואה האימה, כאשר עלה הצורר הנאצי, צווה להיטפל אליהם בדיוק באותה האכזריות שהפנתה כלפי אחיהם החרדים לדבר ה'.
כראות היהודי הלז את הרבי מבלאז'וב מדליק נרות ומברך בשמחה כה מפלגת, לא יכול היה להתאפק ופנה בשאלה: "רבי! מבין אני את רצונך להדליק נרות חנכה. אור הנרות בהחלט מכניס אופטימיות ותקווה בלבבות. גם העבדה שברכת 'להדליק נר חנכה' ו'שעשה נסים' מובנת בעיני, משום שהמלים הללו משדרות ומחדירות שמחה ואמונה שכל הסיוט הזה יסתיים מתי-שהוא. אלא שדבר אחד אינני מבין: איך אתה יכול לומר 'שהחיינו', בה בשעה שרבבות יהודים מענים ומתייסרים מרות, ורבבות אחרים משמדים במיתות משנות ואימות, על לא עול בכפם? וכי נמצאים אנו במצב כה משמח?? הלוא נמצאים אנו כרגע ברגעים השפלים ביותר שבן-אנוש יכול להעלות בדמיונו – סובלים ומענים, מכים ונרצחים – על לא כלום? מה 'שהחיינו' בזה?".
הדמעות עמדו בעיניו. הרבי האזין בקשב רב לכאב העז שצף בקולו של האיש המסכן, ואז השיב ברכות:
"צודק אתה, יהודי יקר! גם אני, כאשר באתי לומר ברכה זו, עלתה בלבי המחשבה – האם לזאת התכוונו חכמים בתקנם ברכת 'שהחיינו'?? הגם על מצב נוראי כל-כך עלינו להתבטא בנסח שכזה??".
"אבל אז" – המשיך הרבי הקדוש מבלאז'וב בעיניים נוצצות – "הסתובבתי לאחורי, והבחנתי בעשרות יהודים אומללים ומענים, מסובבים בייסורים ובסבל, שמוכנים להיאבק על יהדותם בכל מחיר. או אז עלתה בלבי ההבנה כי על זה בדיוק ראוי לברך 'שהחיינו'. על כך שגם בתנאים אימים שכאלו, הם אינם מאבדים את זהותם ומוכנים למסור את נפשם למען יהדותם, כל עוד נשמת אפם בהם! הלא כן??"…