תפריט
השמש שקעה באיטיות מעבר לגדרות התיל של הגטו. בבית קטן וחשוך, ביתו של רב העיר, התגודדו יהודים סביב הגאון רבי צבי הירש מייזליש זיע"א, מבקשים לקבל טפטופי נוחם.
בין הפונים היה אב, פניו חרושות קמטי דאגה, עיניו אדומות מדמעות. הוא נדחק קדימה, רועד. "רבי", לחש בקול שבור, "יש לי בן יחיד, נער צעיר. הצעירים נלקחים כעת אל מחנות המוות".
הוא השתתק לרגע, מחפש מילים. "יש לי אפשרות לפדות אותו, אך אז במקומו יוכנס בחור אחר. השאלה היא: האם מותר לי להוציא את שמו מהרשימות, כאשר במקומו יילקח למיתה מישהו אחר?".
השאלה הכתה בחלל החדר כמו רעם. הנוכחים עצרו את נשימתם. רבי צבי הירש, שנודע בחכמתו העצומה ובפסיקותיו הנחרצות, ישב דומם. פניו היו חיוורות, מוארות באור העמום, והוא לא השיב.
הדממה התארכה. הכל הביטו ברב, ששתק בדממה, כשלפתע, נשמע קולו הרוטט של האב: "אם הרב אינו יכול להשיב לי, אות וסימן הוא כי אסור לי לפדות את בני יחידי במחיר חיי אחר". הוא עצר לרגע, ודמעה בודדת גלשה על לחיו. "יעלה אפוא בני על המוקד, ויכפר על עם ישראל!".
באותם ימים אפלים, שאלות דומות עלו לשולחנו של הרב מייזליש.
איש פשוט אחד, למשל, הציע לעלות על רכבת המוות במקומו של תלמיד חכם מקומי.
הרב דחה את הצעתו באומרו: "איש לא יקבע איזו נפש יקרה יותר לפני המקום ברוך הוא".
מעשה נוסף אירע, כאשר ניתנה הרשות ליהודי לבחור את מי להציל – אמו או אשתו.
לאם החכמה, חפצת החיים, לא הייתה כלל שאלה. היא פנתה אליו ופסקה חד משמעית: "ודבק באשתו כתיב!", מוותרת על חייה באבחת רגע – כי הלוא כך כתוב בתורה!
