הימים הם ימים אפלים של חודש אייר תש"ד, ושמי אונגוואר מתכסים בעשן המשרפות מרחוק.
עומד לו משה דב הצעיר באחוזה חקלאית בה מועסק. מעמדת תצפיתו הכואבת, רואה את רכבות הגירוש – ה"טרנספורטים" – יוצאות אחת אחרי השנייה, עמוסות באחיו ואחיותיו היהודיים אל דרכם האחרונה. העיתונים המקומיים מלאים בשמחה לאיד ומדווחים בגאווה כיצד הבולשת ההונגרית אורבת לכל "עכברוש יהודי" המנסה למצוא מחסה.
אך בלבו של משה דב בוערת אש. הוא לא שואל "השומר אחי אנוכי?", אלא מבין כי ברגע זה – כן, הוא אכן השומר.
בתושייה שמיימית ותוך שימוש בחוש מחודד למדי, מגלה משה דב "בונקר" סודי. שם, במעמקי האדמה, בין טחב לחרדה, מסתתרות עשרים נפשות, ביניהם אחיו האהוב, יששכר. במקום שוהות גם קבוצת נערות יהודיות שחיות בנפרד, שומרות על צלם אנוש וקדושה גם בתוך שאול תחתיות.
הפחד בבונקר מוחשי כל כך, עד שכל אוושה קלה של הרוח או חריקת ענף בחוץ מקפיאה את דמם של המסתתרים. הם חיים על פת לחם קיבר יבשה ותפוחי אדמה רקובים, כשהייאוש מאיים לכלות את שארית כוחם.
משה דב מתחיל במבצע הצלה חשאי. הוא רוקם תוכניות מורכבות כדי להגיע אליהם מבלי לעורר חשד. כאשר מופיע לראשונה בפתח המסתור, נראות פניו כפני מלאך מושיע. הוא לא בא בידיים ריקות – הוא נושא עמו סלים גדושים במזון, אך חשוב מכך, הוא מביא עמו תקווה. הוא הופך לצינור החיים שלהם אל העולם החיצון ומפיח בהם רוח חיים.
כאשר נודע לו כי הבולשת מתכננת חיפוש יסודי באזור, פועל משה דב במהירות עילאית. הוא בונה בונקר נוסף ומתוחכם עבור אחיו, ובמעשה של השגחה פרטית מסתיר נערה יהודייה על גג רפת מרוחקת.
הסיפור לא תם באותה רפת דולפת. אותה נערה ששרדה את התופת בזכותו של משה דב, זכתה לעלות לארץ הקודש ולהקים בית מפואר. היא נישאת לרב גדול בתורה, וזוכה ברבות השנים לבנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות.
מתוך האפילה של אונגוואר, צמחו אילנות מפוארים של תורה. מסירות הנפש של משה דב כ"ץ לא הייתה רק להצלת גוף, אלא הצלת נשמת הדורות.