באחד הימים, עת שכבתי על הדרגש שלי בצריף הילדים, ראיתי את סגן מפקד הצריף צועד כשצינור גומי עבה בידיו. הוא היה בדרכו להלקות מאן דהו. על כל דבר היו מלקים, ומספר המלקות – לפי חומרת העברה. באותו היום הכנס צינור הגומי לשימוש, לאחר שבפעמים הקודמות, כאשר הלקו הצוררים עם מקל, לעתים קרובות הוא היה נשבר.
קפצתי מהדרגש. רצתי לראות מי הוא הלוקה, וכיצד היא ההלקאה. מי יודע? אולי פעם אפגש עם צינור רע זה… סגן המפקד נגש אל אחד הדרגשים. עמד שם נער. נראה היה כי יודע הוא כבר את דינו, ומחכה לו. החיל הורה לו לרדת מן הדרגש, וירד. להתכופף, והתכופף. קבוצת נערים, ואני בתוכם, צפינו מן הצד בהלקאותיו של הרשע. ספרנו לעצמנו את מנין המכות. הילד לא בכה ולא צרח. אפילו לא נאנח.
בדרך כלל היו מלקים 25 פעמים, אך כעת כבר עברו 30 – והנאצי לא הפסיק. הגיע לארבעים מלקות, הפך את הנער והוסיף להצליף ברגליו ובראשו. והילד, בן ארבע עשרה בלבד, לא זועק ולא גונח, לא בוכה ולא דומע. דממה. החייל הנרגז כלה להצליף בפעם החמישים, ונטש את המקום, מותיר את הנער החבול לבדו.
פנינו להרים את הילד מהקרקע. אני זוכר סימן אדם שהיה חקוק על מצחו כתוצאה מהצנור המכאיב. "מה עשית שכך הגיע לך?" – שאלנו אותו. הוא השיב: "זה היה כדאי. הבאתי לחברי כמה סידורי תפלה"… (מבסס על הספר 'שבת אחים')