תלאות רבות חלפו עלינו במהלך המלחמה, אך לכל קושי יש קצבה וקץ, ומסתבר שגם עליי נגזרה גאולה כלשהי מהסבל המתמשך, על ידי ההשגחה העליונה.
הדבר אירע עוד לפני תום המלחמה. צבא גרמניה ערך מעין הסכם חילופין עם ממשלת שבדיה. חיילים נאצים ששהו בשבדיה הועברו לגרמניה, תמורת נשים חולות וילדים. אני זכיתי להיות בתוך אותן שנשלחו לשבדיה.
הגיעו אוטובוסים של הצלב האדום, והתבקשנו לעלות אליהם. אך אנחנו פחדנו: "נשים חולות, ילדים – מי יודע לאן לוקחים אותנו?!"… הנהגים היו שבדים, ושפתם הייתה זרה לנו לחלוטין, כך שלא יכולנו לתקשר איתם. למען האמת, די ברור שגם לו הבנו אותם, לא היינו מאמינות לדבריהם…
הגענו לשבדיה. לכל אחת מאיתנו היה בגד אחד ויחיד, שורץ כינים. השבדים לקחו לכולנו את הבגדים המזוהמים ושרפו אותם מול עינינו. לאחר מכן רחצו אותנו ושפשפו את גופנו במברשות רצפה כדי לרכך את הלכלוך הקשה שדבק בנו, ואז נתנו לנו לישון בשקים של נייר. משם פוזרנו בבתי חולים ברחבי המדינה, שסך הכול טיפלו בנו היטב.
אך בזאת לא תם מסע ההתמודדות שלנו, יתומות עגולות, שבורות וחסרות-אמצעים.
עם תום המלחמה ייסד רבה של שטוקהולם הגאון רבי בנימין זאב יעקובזון זצ"ל, יחד עם מרן המשגיח הגה"צ רבי שלמה וולבה זיע"א, מוסד לנערות הפליטות שהתקבצו מרחבי אירופה אל העיר לידינגה שבשבדיה.
היינו 'קיבוץ גלויות' של ממש: בנות מהונגריה, פולין, ליטא וצ'כיה. כל אחת דיברה שפה שונה, ולמרות שכולנו ידענו גרמנית, לא רצינו להשתמש בשפה ארורה זו בשום אופן. משכך, הוחלט שנדבר בלשון הקודש. היו לנו מורות שידעו לשון הקודש, והן שלימדו אותנו את השפה המקודשת!
נותרתי יחידה מכל משפחתי, ללא מכר קרוב או גואל. שם, בלידינגה, כתבתי יומן ובו גוללתי את כאבי העמוק. עד היום אני זוכרת את השורות האחרונות שצרבתי מליבי הבוער: "הנני בת שש עשרה. אין לי אב, אם, אח או אחות. ליבי מחכה בכל יום לאיש שיבין את כאבי. אף על פי שלא בא, נפשי מחכה לו בכל יום"…
היה לנו טוב בלידינגה. המנהלים והצוות החינוכי דאגו לנו במסירות עצומה, גשמית ורוחנית כאחד. אינני מסוגלת לשכוח את היחס המיוחד של הרב יעקובזון זצ"ל לכל בת. הוא היה ה'אבא' שלנו, וגב' יעקובזון הייתה ה'אימא' שלנו, במקום אלו שהיו ואינם.
עדות מוחשית ליחס המיוחד שלהם, אחת מני רבות, היא: בכל פעם שהגיע דוור, נושא עימו צרור מכתבים, רצו אליו כולן במטרה לגלות אם קיבלו אות חיים ממשפחתן. אני מעולם לא קיבלתי מכתב. ידעתי היטב שאף אחד לא שרד את התופת. אך לא באמת הייתי לבד בעולמי. הרב יעקובזון בכבודו ובעצמו, כאשר היה נוסע לחו"ל לגייס כספים, כתב לי מכתבים ממקום שהותו. כך יצא שגם אני, היתומה המוחלטת, לא הייתי חריגה בנוף. גם אני, בסך הכול, קיבלתי מכתבים אישיים…
תמיד הייתי אני רצה לקחת את המעטפות מהדוור. היה זה תפקידי הבלתי-רשמי, לקחת את המעטפות ולחלקן לבנות. הרבנית יעקובזון קראה עליי בחיוך את הפסוק: "איש טוב זה, ואל בשורה טובה יבוא"…
"ברוך ה', זכיתי לעלות לארץ הקודש", חותמת גב' קאופמן את תמצית מסכת חייה הסוערים. היא מראה תמונות של משפחתה המפוארת, ואומרת ברגש: "זכיתי להקים דור ישרים מבורך, נכדים ונינים שכולם הולכים בדרך התורה והחסידות. וזאת, רק זאת, היא התשובה הניצחת לגרמנים – כי "נצח ישראל לא ישקר". לעולם!".
(מבוסס על גיליון 'מרווה לצמא')