נולדתי בפולניה, בעיר לודז' – פותחת ניצולת השואה גברת קאופמן את סיפורה המצמרר.
היינו ארבעה ילדים, ונשארתי לבד מכולם. זאת השורה הראשונה בסיפור החיים שלי, שהיא בעצם גם השורה האחרונה.
הייתי ילדה בת תשע כאשר פרצה המלחמה לחיינו – היא ממשיכה בסיפורה, קולה שקט.
אני הקטנה בבית. מעליי היו שתי אחיות, בת עשר ובת שש עשרה, ואח גדול שברח לרוסיה ולא חזר. אמא חלתה בתחילת המלחמה ואושפזה בבית החולים, ואנחנו היינו מגיעות לבקר אותה מדי יום.
באחד הערבים דפקו מספר נשים על הדלת שלנו, וביררו מי הגדולה בבית. אמרנו להן ש"כולנו גדולות", אז הן שאלו אותנו אם יש לנו סדינים לבנים בשביל תכריכים. הבנו מיד מה קרה ופרצנו בבכי. כך התבשרנו על פטירתה של אמא. שנה לאחר מכן נפטר גם אבא, ואני נותרתי יתומה 'עגולה', בת עשר בלבד…
היות שכבר לא היו לנו הורים, נשלחנו אני ואחותי שמעליי לבית היתומים 'מארישין', שפעל בין חומות גטו לודז'. שהו שם יתומים מכל הסוגים, בין הגילאים שמונה עד ארבע עשרה, בקבוצות של בנים ובנות בנפרד. על אף שהמדריכות והמורות ניסו להקל עלינו ככל האפשר, החיים שם היו קשים מאוד. שרר רעב כבד וחשש תמידי מפני הבאות. אבל אני התנחמתי בכך שלפחות אחותי נמצאת יחד איתי.
אבל גם הנחמה הזו לא נמשכה זמן רב. ביום קייצי אחד, הודיעו לנו המדריכות שיוצאים לטיול. ציידו אותנו בלחם ובמעיל והורידו אותנו הרחק מהגטו.
עמדו שם משאיות שהיו מכוסות בדים עבים, וחיילי הגסטאפו ימ"ש התחילו להכניס את הילדים פנימה. הם דחסו עוד, ועוד, ועוד. המשאיות התמלאו, אבל הגרמנים לא חדלו מלהכניס עוד ילדים פנימה. ראיתי את החברות שלי נדחפות אחת לאחת, כאילו היו בובות.
לא מיהרתי. משכתי את עצמי אחורה, לסוף התור. כבר הבנתי ש'טיול' לא יהיה לנו.
כשהתמלאה המשאית עד למעלה מאפס מקום כיסו אותה בברזנט עבה ונסעו משם. נותרנו בחוץ שמונה עשר ילדים, שרידים בודדים מתוך בית-יתומים של כשמונה-מאות ילדים.
רק לאחר המלחמה התברר לי שבמהלך הנסיעה, הגרמנים ימ"ש מילאו את המשאיות בגז, והחברות שלי, כולן ללא יוצא מן הכלל, עלו בסערה השמיימה.
אנחנו, שמונה-עשר במספר, היינו הניצולות היחידות…
(מבוסס על גיליון 'מרווה לצמא')