היה זה בעיצומם של שנות הזעם, שיא השואה האימה. כל העת הגיעו דווחים שונים ועדויות משנות ומחרידות על הנעשה ליהודים בתפוצות אירופה. לא היה לב יהודי שלא חרד למשמע הספורים המזעזעים שהגיעו מפיהם של הניצולים מהתופת הנאצית.

אל פתח חדרו של מרן ה'חזון-איש' זיע"א הגיעה אישה, ופרצה בבכי מכמיר לב. "יום יום שומעת אני על יהודים שנרצחים באכזריות אינסופית בידי הגרמנים ימ"ש. כבר אינני יכולה לעמד בשמועות האימות!" – פרשה בפניו את ייסורי לבה. "למה מגיע לאנשים תמימים וילדים רכים וטהורים, מות מזעזע כל כך?" – הטיחה במרירות.

ה'חזון-איש' הקדוש שמע את כאבה. הוא לא הסה אותה, אלא נתן לה לשפך את אשר על לבה השבור. משסימה, נשא ה'חזון-איש' את עיניו הטהורות ואמר בטוחות: "עלינו לדעת, שהקב"ה יתברך שמו – כלו חסד ורחמים. נכון, אין אנו מבינים כל מיני דברים, אבל דבר אחד פשוט וברור בלי שום פקפוק – הוא יתברך כל כלו חסד ורחמים כבירים…".

"אבל שומה עלינו לדעת" – הרים ה'חזון-איש' הקדוש את קולו – "כי לא די בכך שכלו רחמים נפלאים וחסדים נשגבים, אלא גוף הייסורים עצמם, שמביא על האדם – הם הם החסד, הם הם הרחמים. הדבר ברור ללא צל צלו של ספק, ועלינו להאמין בכך במאת האחוזים. כאשר נחשב ונפנים זאת – שוב לא יהיו לנו שום שאלות!"…

האישה הבוכייה יצאה מהחדר, מוחה את דמעותיה. רק דבריו של מרן זיע"א, שנאמרו בביטחון החלטי ובלב שקט, יכלו להוות סם מרפא ללבה המנתץ משאלות שזה עתה פרחו באחת…