לקחו אותנו, את שמונה עשר הנותרים לפליטה, לבניין נטוש ששימש פעם כבית חולים. שהינו שם ימים ארוכים ללא מזון או שתייה. כבר התחלנו כמעט לקנא באותם חברים "מאושרים" ש"זכו" לנסוע במשאיות המוות. נס שנותרה לי פרוסה שקיבלנו טרם צאתנו לדרך, אותה שמרתי עד לרגעים שכבר לא יכולתי יותר.
ואז הגיע ראש היודנראט בגטו לודז', רומקובסקי, קראו לו. בין השאר הוא היה אחראי על בית היתומים שלנו. רומקובסקי הורה למשפחות האמידות הבודדות בגטו, כדוגמת מנהלי בתי החרושת, לאמץ אותנו, היתומים שנותרו.
כך עמדנו לנו יום יום במשרדי היודנראט, כאשר מגיעות גברות שונות לבחון אותנו ולהחליט האם אנחנו מוצאות חן בעיניהן.
הגיע זוג צעיר עם ילד כבן שלוש. הם ניגשו אליי ושאלו האם אני אוהבת ילדים ויודעת לטפל בהם. הקב"ה הכניס לי את המילים לפה, ועל אף שהייתי הקטנה בבית, ללא שמץ של מושג בטיפול בילדים קטנים ובתינוקות, השבתי בביטחון: "ודאי שאני אוהבת ילדים!".
הם לקחו אותי איתם. "משפחת טורי" קראו להם. הבעל היה מנהל בית החרושת לרהיטים בלודז', והם היו בעלי אמצעים גם בתוככי הגטו.
משפחת טורי לקחה אותי בתחילה לרופא, כדי לברר את מצבי הבריאותי. הוא טען שאני בריאה, רק רזה מאוד וסובלת מתת תזונה. הם השתדלו להאכיל אותי ככל שהתאפשר בתנאים הקיימים. שהיתי אצלם במשך שנתיים, והיה לי טוב שם. עזרתי להם לטפל בילד הקטן ונקשרתי אליו מאוד.
אני קיוויתי מאוד שהמשפחה תהיה מרוצה ממני. הייתי משחקת חצי יום עם הילד ומטפלת בו, משקיעה בו ומטפחת אותו, ובחצי היום השני עבדתי בגטו. זה היה הכרחי כדי לקבל כרטיסי מזון.
אחותי בת השלוש עשרה אומצה על ידי משפחה אחרת. על אף ששהינו שתינו בגטו לודז', לא יצא לנו להיפגש, כיוון שהמשפחה 'שלה' התגוררה במרחק גדול מהמשפחה 'שלי'.
אני זוכרת שבאחד מן הימים החלטתי, על דעת עצמי, לבקר את אחותי. בלי רשות, כמובן.
יצאתי מהבית, וכשכבר הייתי רחוקה חלף לפתע ברחוב ג'יפ גרמני. מיהרתי להסתתר מאחורי שער הבית הקרוב. הג'יפ עצר לידי, וקפץ ממנו חייל שאחז בכלב. הוא התקרב אל השער, ואני מכווצת מפחד, רועדת וממלמלת "שמע ישראל" בלחש. לאושרי, אני שומעת את הנאצי ימ"ש מכריז: "אף אחד איננו כאן!".
היה זה בבחינת נס גלוי שהכלב לא הריח אותי. הרגשתי בחוש כיצד הקב"ה סימא את עיניו של הגרמני הארור ואטם את אפו של הכלב האכזר.
(מבוסס על גיליון 'מרווה לצמא')