וְיַעֲנוּ: אָמֵן, אַחַר כָּל בְּרָכָה, בֵּין אוֹתָם שֶׁיָּצְאוּ יְדֵי תְּפִלָּה, בֵּין אוֹתָם שֶׁלֹּא יָצְאוּ, וּבַכַּוָּנָה שֶׁיְּכַוֵּן בְּלִבּוֹ: אֱמֶת הִיא (יא) הַבְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ הַמְבָרֵךְ, וַאֲנִי מַאֲמִין בָּזֶה.
לֹא יָשִׂיחַ שִׂיחַת (יב) חֻלִּין בְּשָׁעָה שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חוֹזֵר הַתְּפִלָּה, וְאִם שָׂח הוּא חוֹטֵא, וְגָדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשׂוֹא, וְגוֹעֲרִים בּוֹ. הגה: וִילַמֵּד בָּנָיו (יג) הַקְּטַנִּים שֶׁיַּעֲנוּ: אָמֵן, כִּי מִיָּד שֶׁהַתִּינוֹק עוֹנֶה: אָמֵן, יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא (כָּל בּוֹ).
באר היטב
(יב) חולין. ולא לזמר עם הש''ץ ולא יאמר הי''ח עם הש''ץ ועי' בטור ועי' מ''ש בס''ק ז': (יג) הקטנים. וצריך שיחנכם שיעמדו באימה וביראה ואותן שרצים ושבים בבה''כ בשחוק מוטב שלא להביאם. של''ה מגן אברהם:
לֹא יַעֲנֶה אָמֵן חֲטוּפָה, דְּהַיְנוּ כְּאִלּוּ הָאָלֶ''ף נְקוּדָה (יד) בַּחֲטָף; וְכֵן שֶׁלֹּא יַחֲטֹף וִימַהֵר לַעֲנוֹת אוֹתוֹ קֹדֶם שֶׁיְּסַיֵּם הַמְבָרֵךְ; וְכֵן לֹא יַעֲנֶה אָמֵן קְטוּפָה, דְּהַיְנוּ שֶׁמְּחַסֵר קְרִיאַת הַנּוּ''ן שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיאָהּ בַּפֶּה שֶׁתְּהֵא נִכֶּרֶת; גַּם לֹא יַפְסִיק בְּאֶמְצַע הַמִּלָּה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הֶעָרוּךְ); וְלֹא יַעֲנֶה אָמֵן יְתוֹמָה, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא חַיָּב בִּבְרָכָה אַחַת וּשְׁלִיחַ צִבּוּר מְבָרֵךְ אוֹתָהּ וְזֶה אֵינוֹ שׁוֹמְעָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ אֵיזוֹ בְּרָכָה מְבָרֵךְ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, מֵאַחַר שֶׁלֹּא שְׁמָעָהּ, לֹא יַעֲנֶה אַחֲרָיו אָמֵן, דְּהָוֵי אָמֵן יְתוֹמָה. הגה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין דַּאֲפִלּוּ אֵינוֹ (טו) מְחֻיָּב בְּאוֹתָהּ בְּרָכָה, לֹא יַעֲנֶה (טז) אָמֵן אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה בְּרָכָה קָאֵי שְׁלִיחַ צִבּוּר, דְּזֶה נָמֵי מִקְרֵי אָמֵן יְתוֹמָה (טוּר בְּשֵׁם תַּשְׁבֵּ''ץ); וְלֹא יַמְתִּין עִם עֲנִיַּת הָאָמֵן, אֶלָּא מִיָּד שֶׁכָּלָה הַבְּרָכָה יַעֲנֶה אָמֵן (אַבּוּדַרְהַם). וְלֹא יַעֲנֶה אָמֵן קְצָרָה, אֶלָּא אֲרֻכָּה קְצָת, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לוֹמַר: אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן; וְלֹא יַאֲרִיךְ בָּהּ יוֹתֵר מִדַּאי, לְפִי שֶׁאֵין קְרִיאַת הַתֵּבָה נִשְׁמַעַת כְּשֶׁמַּאֲרִיךְ יוֹתֵר מִדַּאי.
באר היטב
(יד) בחטף. פי' בשו''א וה''ה שלא יאמר אמן בשאר נקודות בשור''ק או בחולם כנה''ג שאין משמעות פי' האמנת דברים. לבוש: (טו) מחויב וכו'. והב''ח החמיר אפי' אינו מחויב ואפי' יודע באיזה ברכה קאי אם הברכה היא להוציא רבים ידי חובתם ולא שרי ביודע אא''כ בברכת התורה ובברכת הנהנין ע''ש: (טז) אמן. ואם החזן מאריך בנגון של ואמרו אמן יאמר אמן מיד כי הניגון הוי הפסק. י''נ עיין מ''א:
באר היטב
(יא) הברכה. וזהו בברכת הודאה כגון ברוך שאמר וישתבח וגאל ישראל. אבל בתפלה צריך שיכוון אמת הוא ואני מתפלל שיאמנו דבריו. מ''א עי' ב''ח ובשל''ה ובספר נגיד ומצוה: