תפריט
כותב הסופר ישראל אפרויקין, חילוני שהתקרב בסוף ימיו ליהדות (בעקבות השואה):
מניין באו לנו אלפי השוטרים והמשרתים היהודיים של הגרמנים בגטאות ובמחנות? מאלו חוגים התגייס צבא הפושעים הזה? על כך מעידים כל ניצולי השואה: מהעולם התחתון היהודי ומחוגי המשכילים… אותם המשכילים בזו מעודם ליהודים ה'חשוכים על תלבשתם המסרתית…
שאלו את פי יהודי הגטו והמחנות והם יאשרו לפניכם, כי המכות שספגו מידי אותו 'נוער זהב יהודי, היה בהן הרבה מהבוז…
כאן ראוי לציין את העובדה המתאשרת על ידי כל העדים ורושמי הרשומות, כי יהודים שנשארו נאמנים לתורה, יהודים בקפוטות ואיצטלא דרבנן, לא נמצאו במשטרה היהודית, ולא היה חלקם בין הקאפו'ס והפלוגות המיוחדות.
✵✵✵
דברים דומים נשמעים מפיו של ד"ר הלל זיידמן. וכך הוא רושם:
כדאי לציין עובדה שהכול מודים בה: היהודים האדוקים עמדו בניסיונות מסוימים יותר מאחרים…
הם מצטיינים בשתיים – – –
ראשית: הם מחזיקים את ה'אנוכי שלהם. הם נעשו סנדלרים וחולצי מסמרים ממגפיים גרמניים, אבל מניחים בכל יום טלית ותפילין, מתפללים, לומדים, שומרים את השבת, וכל זה במסירות נפש, בסכנה עצומה.
שנית: יהודים אדוקים רצו להציל את נפשם בדיוק כאחרים, אבל לא לגמרי בדיוק, מפני שמעולם לא עשו זאת על חשבון אחרים. תמיד זכרו את הכלל 'מאי חזית דדמא דידך סומק טפי?' (מה ראית שדמך אדום יותר?).
מבין היהודים האדוקים לא היו חוטפים, נוגשים, סוכני גסטפו, אך לא אחד. זוהי עובדה שאפילו מתנגדי היהודים האדוקים מודים בה. גם במחנות השונים, באושויוינצים, בבוכנוואלד, בברגן בלזן, הייתה עמדת היהודים האדוקים הגונה. לעיתים קרובות גילו מסירות נפש להצלת אחרים…
החורבן האיום, הרצח בהמון, לא טמטם אצלם את רגש הרחמים. בעוד שאחרים הפריזו בכלל של 'חייך קודמים, לא שכחו היהודים האדוקים גם את הכתוב 'וחי אחיך עמך…
✵✵✵
עדות שלישית ניתן למצוא בדברי הסופר הלל ליויק, שביקר אצל שארית הפליטה מיד לאחר השואה, וכך כותב:
מפיו של החבר קפלן נודע לי, שבתחום העזרה ההדדית בעבודת הפרך במחנות הריכוז כלפי קשישים וחולים, כדי לחוס ולהגן עליהם, הייתה התנהגות הצעירים הדתיים יותר טובה ויותר אנושית מאשר של הלא-דתיים… אין הדבר אומיר – מציין קפלן – שהנאורים התנהגו בדרך כלל רע. הוא רק מציין שהדתיים התנהגו יותר טוב.
בעבודת פרך, תחת צליפות הפרגול, קרה תכופות שיהודי קשיש פיגר בעבודתו ולא היה מסוגל להדביק את הקצב הרצחני של העבודה, ואז הייתה נשקפת סכנה לכל הקבוצה, שבגלל פיגור הקשישים יצטרכו כולם לעבוד יותר. הצעירים הלא-דתיים היו נוהגים במצב הזה להתעצבן ולהתרגז על הקשישים. לעומת זאת נוהג היה הצעיר הדתי במצב כזה לגשת אל הקשיש ולומר לו: 'רב יהודי, עשה עצמך כאילו אתה עובד. אל תיסחט מעצמך את טיפת הכוח האחרונה, אני כבר אמלא את חלקך.
אני מסיק מדברי קפלן (דבר ששמעתי מפי רבים), כי הדתיים במחנות לא הוציאו מקרבם, כמעט, אנשי 'קאפו, דבר שאי אפשר לומר, לצערי, על המפלגות החילוניות למיניהן…
✵✵✵
ולוואי וכבר נזכה שיקוים בנו הכתוב "וישמעו רחוקים ויבואו, וייתנו לך כתר מלוכה"…
