הבכי והייסורים היו לחם של יהודי הגטאות בכל מקום בו היו. רבים רבים חוו התמוטטות, מנטלית ופיזית, ממעמסת הייסורים. הצער השתלט על לב ההמון, והייאוש והבכי היו בכל פינה.

כאור באפילה האירה דמותו של הרבי הקדוש מפיאסצנה – האדמו"ר רבי קלונימוס קלמיש שפירא זיע"א. הוא חיזק את לבב ההמונים, ובטקסטים שכתב בתוך האימה, כמו ריפא את לבבם השבור של בני עמו.

כיצד לתעל את הבכי והצער הרב, כותב הרבי הקדוש מפיאסצנה בשנת תש"ב, בעיצומה של המלחמה (אש קודש, פרשת החודש, עמוד קע"ט): "הבכיות והצער שאדם מצטער בעצמו לבדו על צרותיו – יש נשבר ונופל מהם, עד שאינו יכול לעשות מאומה. והבכיות שבוכה עם הקדוש ברוך הוא ביחד, על צרות כלל ישראל – מחזיקים אותו, בוכה ומתחזק, נשבר ומתאמץ, ללמוד ולעבוד".

עוד הרבה קודם לכן, בפרוס חג הפסח של שנת ת"ש, עם תחילת השואה האיומה, אומר הרבי לתלמידיו, כי במצוות ארבעת הכוסות של ליל הסדר, יש לכוון שיהיו אלה כוסות של פורענות, בהן ישקה הקב"ה הרחמן את אויבינו הארורים. (אש קודש, אחרון של פסח, עמוד מ').

ומעניין לעניין באותו עניין, בנושא המלחמה הרוחנית בנאצים ימ"ש, מובא בספר 'אני מאמין':
יהודי אחד ישב בליל הסדר וקרא את ההגדה. לא היה זה סדר ככל הסדרים. עצוב יותר, קשה יותר, תוך שעבוד עמוק תחת מגפי הקלגסים האכזריים. ישב היהודי וקרא את ההגדה בניגון מגילת 'איכה'. אך משהגיע לפסוקי 'שפוך חמתך' אחזה בו רוח קנאות, והוא איחל לגרמנים ימ"ש מפלה מובהקת ומוחלטת בקרוב.