במהלך שנות מלחמת העולם השנייה, כחמש מאות בתי כנסיות שימשו את יהודי 'רומניה המקוצצת (זה היה כינוייה של המדינה לאחר קריעת כמה חבלי-ארץ ממנה על ידי מספר מדינות). אל בתי הכנסת התכנסו יהודים רבים – מהם כאלה שלא נהגו לפקוד אותם לפני פרוץ המלחמה – וערכו מנייני תפילה.
תופעה ייחודית זו – בדמות פעילות בתי-כנסת במהלך פרק זמן של ארבע שנות המלחמה ברומניה – הייתה דבר נדיר למדי ביחס לשאר מדינות אירופה.
בתי התפילה שימשו כמבצרים רוחניים ונפשיים ליהודי המדינה הנרדפים, והיוו מקור אדיר-אנרגיות לחיזוקם של הבאים בתוכם. המוני יהודים התכנסו בהם וחיזקו האחד את זולתו, על אף שמחוץ ייהום הסער…
לעומת מצבם הטוב – יותר של יהודי 'רומניה המקוצצת', שם לא חויבו היהודים להתקבץ בגטאות ידועים-לשמצה – מצבם של היהודים שהתגוררו במחוזות הנספחים לרומניה, בוקובינה ובסרביה, היה גרוע בהרבה. יהודים שמקום מושבם היה באזורים אלו, הוגלו לגטאות צפופים ונרדפו באכזריות על-ידי השלטון הרומני עצמו ועל-ידי ההמון שהוסת בידי מנהיג המדינה העריץ, יון ויקטור אנטונסקו.
"אני נותן להמון רישיון מוחלט לטבוח ביהודים. אני אסוג למבצרי, ולאחר הטבח אחזיר את הסדר" – הודיע השליט לאזרחיו, ובכך למעשה התיר את דמם של יהודי בסרביה וצפון-בוקובינה. עשרות רבנים מקומיים, ראשי קהילות ומשמשי ציבור נרצחו. בתי כנסייות נשרפו והוחרבו על ידי האספסוף המשוסה. המצב היה קשה ביותר!
נורא אף יותר היה מצבם של יהודי חבל טרנסניסטריה. שם, בשביל לקיים חיי דת יהודיים, נדרשה מידה רבה של מסירות נפש וגבורה.
הרעב, המגפות, אפיסת הכוחות, עבודות הכפייה, הרצח ותנאי המגורים – היו איומים ונוראים. אמנם, על אף זאת, השתדלו הרבנים והמוהלים להיאבק בתנאים הקשים ולקיים חיים יהודיים, אליהם הצטרף גם שאר המון העם.
בכל מצב, בכל זמן, עם כל גזרה – השתדלו היהודים בכל מקום לשמור על צלם אלוקים, ויהי מה!