'הנפח' – כך כינו אותו במחנה. הוא היה אדם חסן ושרירי, שכוחותיו -אם נתחשב בגילו המופלג – לא היו מבישים עלם צעיר לימים. במחנה הכפייה כנו אותו 'שמשון הגיבור'. שעות רבות עמד במקומו כשידיו מחשלות ברזלים בזריזות ובמיומנות. עד מהרה למדו עובדי הכפייה האחרים להכיר את אפיו המופנם ושתקנותו המסתגרת.

מפקחי העבודה לא הסתירו את השתאותם מעבודתו המדויקת והרעיפו עליה שבחים, בהציגם אותו כמודל לחיקוי. התפוקה שהניב הפכה אותו לנכס חשוב בעבורם, ובזכותה אף הצליח מיודענו להגיע להסכם יוצא דפן עם הממנה עליו: בכל שבת זכה הוא ל'פטור' מעשית מלאכות האסורות מן התורה. התר לו להסתפק בעבודות שאסרו חכמים, כגרירת גרוטאות – מלאכה האסורה רק משום 'מוקצה'.

שמעו של הנפח הגיע לאזני המנהלים הבכירים. אלה התרשמו מהמוניטין שיצאו לאיש, והחליטו לקדמו ולהעבירו אל בית המלאכה הראשי של המחנה. אלא ששם נהוגים היו כללים אחרים: פעמיים ביום נערך מפקד לכל עובדי הכפייה, במהלכו נדרשו לחתם את שמם בחוברת הנוכחות. הימנעות מחתימה משמעותה הייתה: היעדרות מעבודה, מעשה שגרר בעקבותיו ענש קשה.

השבת הראשונה של הנפח במקום עבודתו החדש הגיעה. בשעת בקר מקדמת פסעו האסירים לעוד יום מפרך, כאשר בזנב השורה העורפית צעד לו הנפח. הטור שניצב מול עמדת ההחתמה התקדם לאטו. איש לא הבחין בדמות שחמקה בחשאי אל עבר שלחנות העבודה.

רק שעה קלה חלפה עד שהגיח בריצה שמואל שניידר – האסיר הממנה על פלוגת העבודה. הוא פנה בבהילות אל הנפח, טפח קלות על כתפו והצביע באצבע רועדת על מחברת הנוכחות. "שכחת לחתום" – אמר בטון נוזף – "הוסף מהר את חתימתך, פן יבלע לך!".
חרש הברזל הסב את ראשו באטיות לעבר שניידר. הניח מידיו את הפטיש שבו עשה שימוש למראית העין, ולחש חרישית: "לא שכחתי לחתום. שבת היום, וכתיבה היא מלאכה האסורה מדאורייתא. כך למד אותי הרב בעירה…".

פניו של שניידר החווירו. "מה??" – לחש בתדהמה – "וכי יצאת מדעתך?? חתם מיד! האם אינך מבין את גדל הסכנה שבדבר??". שריר לא זע בפניו של הנפח. הוא הסב את מבטו מאיש שיחו אל שלחן עבודתו, ושב לשקד על עבודתו המדמה. שניידר לא ידע את נפשו. הנפח הזקן עקשן כסלע. מה יעשה?

הוא מהר להזעיק למקום את מנהל העבודה היהודי. הלה הצטרף לניסיונות השכנוע, והשנים נסו לדבר על לבו של הנפח. "בעוד זמן קצר" – הזהיר הממונה – "יגלו המנהלים את החתימה החסרה. בטח יודע אתה מה משמעותה. השתמטות מעבודה – שענשה הוא מוות!". הדברים נפלו על אזנים ערלות. קשה היה להזיז את הנפח המבגר מעמדתו המצקת כבטון. משכך, נסה מנהל העבודה לשנות טון דבור: "שמע נא" – נסה לדבר רכות – "בעתיד אעשה מאמץ גדול כדי להשיג עבורך פטור מחתימה בשבתות. אבל אנא, כעת עשה לעצמך ולנו טובה, וחתם על הדף".

גוו של הנפח הזדקף לפתע, ועיניו בערו כלפידים. עובדי הכפייה האחרים השתתקו באחת. הנפח פתח את פיו והחל לשאת נאום נרגש וחוצב להבות על חשיבות שמירת השבת. בבית המלאכה הדהדו באותן דקות משגים אבודים שנשכחו במלחמת ההישרדות בעמק התופת. שבת, אמונה, מצוות, בורא עולם, התורה הקדושה. אט-אט נשמטו כלי העבודה מהידיים העמלות, וברק חזר להאיר את עיניהם הכבויות של היהודים המענים. במקום פרצה סערה. הנפח האמיץ שהעז לקרא תגר על חקי האפל, עורר תסיסה רבתי בקרב האסירים. היו שהביעו תמיכה בהסתייגותו מחתימה, והיו שהתנגדו.

קולו האדיר של הנפח רעם בין קירות מפעל הברזל: "רבותי! מוכן אני למות, ובלבד שלא לחלל שבת בפרהסיה!"…

דקות אחר כך, שקט מתוח השתרר כאשר רפרפו המפקחים הגרמנים על רשימת השמות. הכל צפו במתח להתפתחויות הצפויות. אי-חתימה הרי משמעותה – מוות!

השומרים הנאצים סגרו את המחברת ופנו לצאת. הם לא הבחינו בחתימה החסרה, כאילו הכו בסנוורים. השתאות אחזה בנוכחים.

ביום ששי בשבוע שלאחר מכן, החתים הממנה שניידר מראש את הנפח על רשימת הנוכחות של השבת, אלא שבבקר יום השבת ארע דבר בלתי-צפוי: טרם נגשו האסירים לחתימת הנוכחות, נכנס למקום במפתיע אחד מקלגסי האס-אס, שידוע היה לשמצה באכזריותו. כשחיוך שטני מרוח על פניו המחליאות, הרים הצורר את חוברת השמות והחל לעלעל בה, זאת בניסיון לגלות אם אי-מי מהאסירים העז להערים על חקי המחנה ולחתם מראש. אימת מות נפלה על האסירים. שניידר רעד כעלה נדף. אבל לעומתו, הנפח נותר שלו וננוח. השניות נדמו לנצח.

עננת אכזבה כיסתה את פרצופו של הנאצי ופניו התכרכמו בזעם. הוא השליך את המחברת על השולחן, סב על עקבותיו ויצא. ויהי הדבר לפלא…