פעם נגש אדם אל רבינו הגדול מרן ראש הישיבה הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זיע"א, והעלה בפניו תמיהה מבהילה:
"הכיצד זה" – שאל השואל – "שמהשואה האיומה יצאו בני אדם עם דעות הפוכות. יש כאלו שנעשו אפיקורסים מוחלטים בעקבות המלחמה, כאשר לעומתם, יש שאמונתם בבורא העולם יתברך ויתעלה רק התאמצה והתחזקה בגלל הניסיונות שעברו. היאך יתכן הדבר, שאותן חוויות איומות שעברו – גרמו לאפקטים כה שונים, אצל אנשים שלפני המלחמה היו דומים להפליא?".
מרן ראש הישיבה האזין לשאלה בקשב, ואז פנה אל משמשו הנאמן רבי יחזקאל אסחייק שליט"א ובקש ממנו: "לך תכין בבקשה שתי כוסות תה. באחת תיצוק כפית סכר, ובשניה – כפית חול מהחצר. לאחר מכן, הבא נא את הכוסות הנה"… רבי יחזקאל הזדרז לקיים את שהתבקש, ועד מהרה ניצבו לפני ראש הישיבה שתי כוסות תה בדיוק כפי שביקש. בתחתית האחת ניתן היה להבחין בסכר הלבנבן, ובכוס השנייה נראו גרגרי החול בבירור.
"שים לב!" – פנה מרן אל השואל. "אני כעת לוקח את כוס התה עם הסוכר ומנער אותה". תוך כדי הדברים נטל את הכוס ונענע אותה בזהירות. "ראית מה קרה לסוכר שהיה בתחתית?? הוא נמהל במי התה. כעת, אם תטעם מהמשקה – תחוש בטעם מתוק!".
רבינו עצר לרגע, ואז נטל בידיו הקדושות את הכוס השניה – זו עם החול.
"בכוס הזאת יש חול" – אמר – "ותראה מה קורה כשאני אנער אותה". תוך כדי דיבור נדנד את הכוס קלות. המים הפכו באחת לעכורים קמעא. פיסות קטנות של עפר צפו במי הנוזל. "אתה יודע מה הטעם של המים הללו כעת?? לא טעים בכלל!"… הנוכחים בחדר חיכו, וראש הישיבה פנה להסביר את פשר הדברים שזה עתה ראו:
"לפני השואה היו הרבה מאוד אנשים שכלפי חוץ דומים היו מאוד בחיצוניות. כולם נראו חרדים רגילים, ולא נכר ביניהם שום הבדל. אבל האמת לאמיתה היא שביניהם היה פער עצום: חלקם, בתוך-תוכם, ספוגים היו אמונה אמיתית ויוקדת, ומתוקה כסוכר. מאידך, היו אנשים, שמתחת לכל החיצוניות המרשימה שלהם, לבם מלא היה בהרבה חול ורפש של השקפות ודעות זרות. המלחמה ההיא היתה כמו נעור של כוס תה. היא זעזעה את כולם, וגרמה לפנימיות ששרתה עמוק בקרבם לצאת החוצה".
"כעת אתה מבין??" – הסביר מרן ראש הישיבה לשואל. "אלו שמלאים היו באמונה טהורה וזכה עוד לפני השואה – לא רק שלא נחלשו והרפו ממנה, אלא אף נתלו בה בכל כוחם בשעות הקשות ביותר, ובזכות אותה אמונה זכו לעבור את המלחמה הנוראית בחיים. בכל רגע החזיקו בה אותם יהודים חזק ובכל הכח, לבל תינתק מהם חלילה. לעומתם, אלו שעכירות של דעות כוזבות מלאה את ליבם כבר לפני המלחמה הנוראה, ואמונתם בה' יתברך הייתה גם אז מן השפה ולחוץ בלבד – לא פלא שהנענוע הקשה שחוו, הוציא מהם לחלוטין את כל מה שחשבו עוד קדם!"…