אחד מפליטי השואה האימה היה כ"ק מרן האדמו"ר מקאליב, הגאון הצדיק רבי מנחם מנדל טאוב זיע"א.

כל חייו פעל הרבי זיע"א להרבות קדוש ה' בעולם ולמען בצור חומות היהדות והאמונה. בכל עצרת המונית אליה הגיע זעק הרבי את הצעקה המיחדת את האמה היהודית כלה – "שמע ישראל".

המחזה של אדם שחוה על בשרו ממש את כל מה שרק מלחשב עליו אי אפשר שלא להצטמרר – מכריז בקול ולעיני כל את המשפט האחרון עמו צעדה כל משפחתו אל הכבשנים – מרטיט היה. עיניו הטהורות של הרבי, שראו את המחזות הנוראיים ביותר שנתן להעלות על הדעת, ברקו באור יקרות כאשר יצאו מפיו המלים "שמע ישראל".

✵✵✵

פעם גולל הרבי מקאליב זיע"א את אחת החויות שנחרטו בו מזמן השואה, ואת הקשר בינה לבין ההתמסרות שלו לקריאת ה'שמע ישראל' המטלטלת שלו:

"ראינו דברים שאי אפשר לתאר" – ספר הרבי בכאב. "לקחו ילדים, וזרקו לאש! הושענא למען קדושים המשלכים באש!".

"הייתי עומד לפני שרצו לזרק אותי באש. אמרתי 'שמע ישראל'. ואז אמרתי: רבונו של עולם, מה יהיה לך מזה? עוד מעט אהיה עם האחים והאחיות ומשפחותיהם שנהרגו. חמי וחמותי גם לא נשארו. תן לי לחיות! אני מבטיח לך שאני אגיד 'שמע ישראל'…".

"רבותי!" – סיים הרבי בדמעות. "כבר שבעים שנה אני מנסה לשלם את ההבטחה שהבטחתי לריבונו של עולם…".