ניגון "אני מאמין" בדרך למחנה ההשמדה

על תפילת ראש השנה של שנת ת"ש, כמה ימים לאחר פרץ המלחמה הארורה, כותב הרבי הקדוש מפיאסצנה בספרו, כי לתחושתו "היה בן המלך קרוב לאביו שבשמים". (אש קודש, ראש השנה ת"ש, עמוד ה'). היה זה בעקבות מותם של כשלושה רבבות יהודים בהפגזות מכוונות מצד הצבא הגרמני על רחובות מאוכלסים ביהודים דווקא.

כמה חודשים לאחר מכן, מקונן האדמו"ר על אלפי הצעירים שנאלצו להפסיק את לימודיהם התורניים, וכי הללו נאלצים לאכל אוכל טרף ולחלל שבת מחמת פיקוח נפש. "היחזרו אחרי המלחמה לאורח חיים יהודי?", הוא תוהה (שם, עמוד קי"א).

שנה אחר כך מצין הרב כי הדברים חסרי משמעות. רב רובם של הצעירים הללו כבר אינם בין החיים… (שם, עמוד קי"ד).

בהזדמנויות שונות במהלך המלחמה, חוברו תפילות, פיוטים וניגוני תפילה מרגשים.

הידוע שבהם הוא השיר הבלתי-נתפס 'אני מאמין', על מילותיו של רבנו הרמב"ם בי"ג עקרי היהדות שכתב. ניגון זה, על פי המסופר, הולחן על ידי החזן המודז'יצאי הנודע רבי עזריאל דוד פסטג הי"ד, בהיותו ברכבת משא בדרכו, יחד עם משפחתו, למחנה ההשמדה טרבלינקה.

היה זה בשנת תש"ב, עת היו דחוסים הרב פסטג ומשפחתו בקרונות משא, ללא אוויר ומים. בצר לו, החל רבי עזריאל דוד לשיר בשארית כוחותיו את הניגון 'אני מאמין' בלחן זה שחיבר. יושבי הקרון הצטרפו אליו לשירה המרגשת מעומק הלב, כאשר לפתע נעמד הרב פסטג והכריז, כי מי שיינצל ממוות ויעביר את הניגון אל הרבי הקדוש ממודז'יץ, יקבל מחצית מהעולם-הבא שלו עצמו.

אחד היהודים שהצליח לברוח מהתופת הגרמנית, רשם את תווי הניגון והסיפור שמאחוריהם, ושלחם לרבי ממודז'יץ ששהה אז בניו יורק.

והעיד על כך החזן המפורסם רבי בן ציון שנקר: "בסעודת ברית מילה שנערכה בחודש ניסן של שנת תש"ה אצל הרבי ה'אמרי שאול' ממודז'יץ זיע"א, ובמהלכה הושר הניגון, עין לא נותרה יבשה לשמע הניגון וסיפור הצלתו".

הרבי ממודז'יץ, שהכיר היטב את תלמידו מחבר הניגון, התבטא על הלחן: "אין לי כל ספק שכאשר ר' עזריאל דוד שר את ה'אני מאמין' שלו, נעו אמות הסיפים בעולמות העליונים!".

והוסיף: "עם הניגון הזה צעדו יהודים אל משרפות הגזים, ועם הניגון הזה יצעדו יהודים לקבל את פני משיח-צדקנו"…